משכן הסליחה

ב"ה

לסליחה ישנם הרבה רבדים. הנפילה, החטא, הפגיעה נוגעים לעתים בכמה מימדים של הנפש, והתיקון צריך להגיע לכל המימדים. ומעבר לתיקון, הלימוד והפתיחה אליהם מוביל סיפור החטא הוא גם כן, ואולי בעיקר, הדברים שצריך להתבונן בהם. וכמו בין בני אדם, שכאשר הם נפגעים ישנם כמה רבדים ופעולות הנדרשות כדי לחזור לקשר טוב, ואף להתקרב יותר, כך ויותר הדבר נכון בינינו ובין הקב"ה. בגמרא אפילו מדברים על "רפואה של סליחה", אותה תנועה שהולכת מעבר לתיקון המעוות ומחפשת לרפא את הפצע, את השסע שנפער בעקבות החטא.

חטא העגל הוא בניין האב לכל ההתייחסות שלנו לחטאים לאורך כל חיי עם ישראל. נמצאו בה כל הרבדים – הנפילה הרוחנית, 'סטירת הלחי' לקב"ה ולמשה, הפגמים בין אדם לחברו (כמו רציחת חור והלחץ הגדול על אהרן), ובעיקר התרחקות עצומה מכל מהות היותנו עם סגולה וגוי קדוש. הופיעו בה התאוות וחוסר הסבלנות והפחד ובהלה שמניעים את רוב נפילותינו. והיה בה שבר גדול של התמימות שנבנתה במשך ארבעים ותשעה ימי הספירה. הלוחות שהיו אמורות להיות ביטוי עמוק של ההתקשרות בין האלוקות ובינינו – בני האדם הגשמיים שאנחנו – הפכו לביטוי לשבר העמוק שקיים בעולם, הפער שבין החלום למציאות, בין האמת של הנשמה והרצונות והיכולות המוגבלות של הגוף.

פתאום חטא העגל הפך זכות, כפי שמבטיחים לנו חז"ל על כל תנועת תשובה מאהבה – זדונות נעשים זכויות. פתאום הגוף הגס, שהיה חייב סיפוק באותו רגע נורא של הנפילה הגדולה, שחיפש חיבור גשמי לקב"ה אור אין סוף – פתאום אותו גוף הוא מבורך

ובמוקד תהליך התשובה והסליחה הגדול היה המשכן. אותו משכן, שלכאורה כבר היה מוכן במחשבת שמים הרבה לפני, שהיה אמור להיות שיא החיבור התמים שבין עם ישראל בני התורה וה' שהוציא אותנו ממצרים כדי להשרות שכינתו בתוכנו, הפך למשכן התיקון והסליחה. בנייתו שהיתה אמורה להתחיל ביום שמונה עשר בתמוז, נהפך לתנועה שהשפעתה העיקרית היתה מיום הכיפורים. ובמקום שכל חלקיו, קרשיו, קרסיו ואדניו, הוָוים המחברים את הקרשים והיריעות, וכל שאר חלקי הבניין יהיו שערים תמימים לאורות עליונים, תבנית ארצית של אורות השמים, כל הבניין הפך לתיקון של בנין העגל, שגם הוא היה נסיון כושל לבטא קשר לאלוקות בכלים חומריים.

ויש בתנועה זו ברכה גדולה. הסליחה והתיקון לא נגמרו במחילת הקב"ה 'על הרעה שביקש לעשות לעמו', ובהסכמה שהעונש לא יכלה את עם ישראל. אפילו החזרה אל התוכנית המקורית שבו ה' מוביל אותנו לארץ ישראל ולא מלאך לא היתה מספקת. בניין המשכן, אותה תנועה שמהווה את החלק היחיד שהתורה מספרת לנו על מה שמשה רבינו שמע בהר באותם ארבעים ימים ראשונים, הפכה לפעולה מעשית של תשובה ותיקון. פתאום במשכן התגלה רובד נוסף, חדש ועמוק – ביטוי של סליחה.

גם בין בני זוג, בין חברים, הביטוי העמוק ביותר של תיקון המריבות והקשיים היא חזרה למסלול ולמעשי החיבור שהיו בהתקשרותם הראשונית. אי אפשר לומר שאנשים סלחו אחד לשני עד שהם יחזרו להתחבר בדברים ובעניינים שבהם הם התחברו בראשונה. אך בתוך כך אותם פעולות ומעשים מתעמקים, ומקבלים נופך חדש, של התפייסות ואהבה שחוזרת ממרחק. אפשר לטעום בהם לא רק את ה'חזרה לשגרה' אלא את המקום העמוק של הסליחה. יש בהם גם ריפוי וגם הרגעה, יש בהם את הידיעה שאפשר לעבור קשיים, להתמודד איתם, להתגבר עליהם, ולהגיע למקום חדש. והארות אלה הם במובן מסויים עמוקות יותר מהקשר שהיה בתמימות.

'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם'. ואחד מנקודות ה'עמידה' היא היכולת לדעת ולהתמודד עם המשברים והנפילות. אין משמעות לתורה אם היא לא תדע להתמודד עם חילולה וההתרחקות ממנה. זו היתה מתנתו של משה רבינו בשבירת הלוחות, שגילה לנו שיש תורה גם בשבר, בתוך הרסיסים. והחזרה לבניית המשכן היתה עוד שלב בתיקון זה – אפשר לחזור ולבנות את אותו משכן שהיה במקור משהו תמים, ולהשרות בתוך בניינו את כל רצון הפיוס והסליחה. וה'ייחוד' עם ה' שהתרחש בתוך המשכן כלל בתוכו את הידיעה שעברנו משבר גדול איתו יתברך והקשר נהיה יותר חזק.

והיה רובד אחד יותר עמוק שהתגלה דווקא מתוך החזרה למשכן. לא רק שהצלחנו להתפייס ולתקן, אך היה גם קשר חדש במשכן, התלהבות שאולי לא היתה קיימת לו היינו בונים את המשכן בלי החטא. 'ויבאו האנשים על הנשים', ו'מרבים העם להביא'. התגלה שלא רק שאפשר לקיים את הקשר הקודם, אלא שבאמת ראינו עתה את האהבה, את האש הגדולה, את אור הקשר שהיה יכול להתבטא גם בכומז (התכשיט המרמז על מקום הערוה) ובמראות של הנשים שכל מטרתם היה יופי גשמי חיצוני כדי לעורר אהבה. ייתכן שמתנות אלה לא היו רצויות במשכן תמים שאמור להרים אותנו גבוה מעל התאוות הגשמיות שלנו, שאמור לזכך את הגוף במקום לחגוג את נטיותיו הגסות. אך במשכן התיקון והסליחה פתאום יש מקום (ואולי כפי שמספר המדרש מקום מכובד וחשוב) לתרומות האלה דווקא להעמיק ולהגביה את משמעות המשכן מעבר לאפשרותה לפני החטא.

ופתאום חטא העגל הפך זכות, כפי שמבטיחים לנו חז"ל על כל תנועת תשובה מאהבה – זדונות נעשים זכויות. פתאום הגוף הגס, שהיה חייב סיפוק באותו רגע נורא של הנפילה הגדולה, שחיפש חיבור גשמי לקב"ה אור אין סוף – פתאום אותו גוף הוא מבורך וזיכוכו בא גם מלמטה ולא רק מלמעלה. הגוף הזה הוא הפועל פעולות של אהבה גדולה. ושלמות הייחוד עם ה' התמלא מעבר לדמיוננו, ולדמיון משה רבינו הלא הוא שושבין הסליחה בעצמו.

תפילה גדולה אנו נושאים מפרשות אלה, משאת נפש עמוקה. אנו הרינו בני אדם הבאים אחרי החטא. אנו למודי נפילה וחוסר אמון בעצמינו. אך גם אנחנו רוצים לבנות משכן, גם אנחנו לא רוצים לוותר על הקירבה העמוקה ביותר, גם אנחנו מאמינים שלסליחה יש לא רק פיוס ורפואה אלא גם חיבור קרוב יותר משהיה לפני. ומתוך הרצון והאמונה האלה אנו מבקשים

שבת שלום חברים וחברות בקהילת ואני תפילה

רז