ואני תפילה 

פתאום חטא העגל הפך זכות, כפי שמבטיחים לנו חז"ל על כל תנועת תשובה מאהבה – זדונות נעשים זכויות

ובאה 'אמו', אותה פרה אדומה שצבעה הוא גם כן מזוהה עם הדין והצמצום והשמאל, ובמותה ותהליך שריפתה מגלים שיש בה ערך דווקא באפרה

יש עניין שהכל יתהפך לטובה. וההתהפכות, שאורה ממלא את פורים שאינו רק עוד חג של הצלה וישועה אלא בעומק מאיר את 'ונהפוך הוא', היא עניינו של השלג

אני מתחבר הן לצד הגלוי, המפורש, הידוע, ה'ישר' של התורה, הצד שבו אני מבין בצורה ברורה איך להתנהל וללכת. ואני מתחבר גם לחיפוש האין סופי

ולבל נטעה – משה רבינו הוא אדם עם חסרונות כמו כולנו. כך מאירה תחילת הפרשה כאשר יתרו חותנו יכול להאיר בכנות לא טוב הדבר אשר אתה עושה

כי לצאת מפרעה, לצאת ממצרים, לצאת ממלתעות היצר, אי אפשר בלי ברכה. אי אפשר שפשוט נרסק אותם ונברח. היצר הרע חייב להיכנע עד שהוא עצמו מבקש

גם אנחנו, בעת טלטול העולם, שבו יש שוועה עמוקה לחזור למה שהכרנו, ל'שגרה' האהובה, בכל זאת מתנוצצת לנו מנגינה של חידוש

ומכאן אני מתפלל, מבקש, מחפש את אותו כוח של הנשים העבריות, את חיוּת החיוֹת, כי גם אני רוצה לנהום ביער. גם אני רוצה לרגע לשכוח את שמי

הפוך בה והפוך בנו ונתהפך בך ורק אז נראה ש הכל בו יתברך

הרבה מחיינו 'מבוזבז' בהרגשה ריקה. יש כאלה שהחוסר-מלאות נמשך לשעות ואף ימים, אך באמת 'ריק' זה הוא חוויה משמעותית, אם נדע איך לחיות בה

מוצאים אנחנו את עצמינו כאילו מחוץ לתורה, לא מחוברים, ולעתים אף לא חיים אותה. אך גם בתוך חיים אלה יש תורה, סוד התורה, לבה הפועם שמסתתר פנימה

גם במלים בינינו, בין אדם לחברו, צריך הרבה עזרה ותפילה. לא תמיד דיבורינו מצליח להגיע מלב אל לב. ולמרות הבטחת חז"ל, גם על זה כדאי להתפלל

'מה שמו?', שואלת הנשמה הכבויה והנדחית, שפתאום עוררו אותה שוב אל הפוטנציאל הגלום בה. 'מה שמו'? שואל הרועה הנודד שפסיעותיו הובילוהו אל הר השם

כך בדורנו היה ר' מנחם זצ"ל, שלא פחד לצעוק, ולצחוק, ולקרוא בקול גדול – אש! אש! התנועה הזו לא היתה בסתירה לרוחב לב, לרוגע וקבלה וסליחה

דבר אל בני ישראל, קח דיבור אליהם, ויקחו לי תרומה, ויקחו את כל העולם הזה אל ה', אל ההר: כל הזהב. הכסף, הכיסופים. הנחושת, הנחישות

תן סימן שאוכל להכיר אבל לא להתנכר תן לי להכיר אבל לא כמו כף היד שלי אלא כמו ענן אהוב

ואז יצאנו. הזמן התחיל מחדש, ואנו גילינו כי אנחנו עם. אז יצאנו ונולדנו, כגוי מקרב גוי, כגמול עלי אמו

חלק מהביטול והאמונה, הקבלה האמיתית של מלכות ה' בעולם הוא גם לזרום ולגדול עם היציאה לפועל של כל אותם כוחות שנבנו לאורך זמן

ישנו 'ארץ זבת חלב ודבש' על שלל הברכות המוזכרות בה, אך המציאות שסובבת את האדם בגלות הוא 'גר הייתי בארץ נכריה'

כל דבר פונקציונלי במנורה אינו מתואר פה – מידות, סוג של שמן, גודל הפתילות. לא, מרכז העניין נראה שהוא – יופי. הדר, תפארת.