בלב השמות המסתובבים וצפים בפרשה (ובכלל בספר השמות שאנו מתחילים השבת) - שמותיהם המקוריים של בניו של ישראל, שמות המילדות הקדושות, שם הגואל שנמשה מן המים ועוד - עומדות וניצבות שמותיו של הקב"ה. אלה התגלו בעקבות שאלתו של משה רבינו – 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?'. השאלה מוזרה עד מאוד, אך היא מתקבלת בהבנה גמורה, ובשטף של תשובות. "א-היה אשר א-היה, אלוקי אברהם יצחק ויעקב" ובכללן השם שהוא 'שמי לעולם וזכרי לדור דור'.
מה הוא עניין הדבר הזה שנקרא 'שם ה' '? בדרך כלל שם זו מילה שנותנים למישהו שכוללת בתוכה את מהות האדם או היצור שנקרא בו. בתוך אותיות קצרות אלה נכללים רבבות ואלפי פרטים שמהווים אדם אחד, וכדי לאוספם לדיבור אחד מצומצם שמכיל את אותו מכלול של מהות, ישנו שם. קוראים לאדם בשמו, בשמה, וכל המהות נמצאת שם. ורק מילה זו יכולה להסיט אותה, אותו אל הקורא.
'מה שמו?', שואלת הנשמה הכבויה והנדחית, שפתאום עוררו אותה שוב אל הפוטנציאל הגלום בה. 'מה שמו'? שואל הרועה הנודד שפסיעותיו הובילוהו אל הר האלוקים.
אך אצל הקב"ה אין יכולת לצמצמו יתברך אל מהות אחת, אל משמעות אחת. אפילו כאשר עולה השאלה – מה שמו? – התשובה היא רבה, עם ביטויים רבים שיוצרים רק חלק קטן מהמכלול הגדול. כידוע כל השמות שניתנו בפרשה הם רק חלק משבעת השמות הקדושים, ואינספור כינויים בהם נגלה פס קטן ממהות ה'. אם כן השם כאן, במקרה הזה, אינו אלא דרך לגעת בנקודה מסויימת – מסויימת מאד – של ה' שיפתח בנו ולנו קשר.
שאלתו של משה לא היתה כדי לחפש דרך להבין את ה', או כדי ללמוד את המילה ה'ראויה' לפנות אליו יתברך. שאלתו היתה בקשה למצוא דרך לפתוח את הקשר השייך בעת הזאת, ברגע זה, לעם ישראל, לעבדים המשוועים לגאולה, לעולם ששכח את עוצמתו וקיומו של בוראו, לאדם שמגלה מחדש את פנימיותו. 'מה שמו?', שואלת הנשמה הכבויה והנדחית, שפתאום עוררו אותה שוב אל הפוטנציאל הגלום בה. 'מה שמו'? שואל הרועה הנודד שפסיעותיו הובילוהו אל הר האלוקים. 'מה שמו?' שואל העולם ששכח את מהותו, אבל לא לגמרי.
במובן מסויים השאלה הזו היא שאלה המופנית פנימה. 'מה שמו?' ניתן לתרגם כ-'מה שמי?'. כי ידוע מאמרם של חז"ל – שמו נקרא בשמנו. בהרבה מהשמות הפשוטים בעמנו חבוי שמו של הקב"ה – ישראל יהודה, בתיה – ומתוך חיפוש שמו, נגלה אנו גם חלק משמנו. כי השם שלנו, כמו אצל אלוקינו, אינו מסתכם במילה אחת, במובן אחד שמכיל את כל הישות. המדרש אפילו מגלה לנו – בשלשה שמות נקרא האדם, והאחרון שבהם, שאולי צריך לעבור מסכת חיים שלמה כדי לגלות, הוא השם שקנה לעצמו, או שקראו ה'. השם המהותי ביותר איננו יודעים עדיין, והוא תלוי הרבה ביכולתנו לקרוא בשם ה', לחפש את המילה, את הדבר שיחבר אותנו אל שורשינו.
ובאמת הספר נקרא 'שמות'. בוודאי יש בו הרבה שמות, וגם במובן הפנימי הדבר הוא נכון – אין שם אחד שמכיל את הכל. ברגע השאלה של משה מתגלה שם חדש, שלא שמענו לפני כן ולא נשמע אותו אחרי כן בתורה – שם א-היה. הוא שם שלפי צלילו ומהותו הוא בהתהוות. המקובלים ראו בו שם שקשור לתשובה של האדם, שם שמורה על עתיד ובכל זאת קיים, איך שהוא, עכשיו. ובאמת בכל רגע של מצר, של סגירות, של ריחוק ממהות, של גלות, מופיע השם הזה להזכיר לנו – עוד לא הגענו לסוף ויש עוד מעבר לכאן. זהו שמו של הקב"ה - שם שמהדהד בתוכנו, ויעורר אותנו אל שמנו.
ובשם זה, ובתפילה זו, אנו נכנסים אל תקופת ה'שובבים' (שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים) שתזכיר לנו – בלב החורף – שכל הקור והגשם, כל ההתכנסות פנימה, הולכים למקום חדש. רוצים אנחנו לגעת בשם הקדוש הזה ולחפש בו את האמת הגלומה בנו.
וכך בשם פשוט, מבקש אני לפתוח את הספר הזה, לפתוח את התקופה, את הזמן היקר הזה:
אהיה אשר אהיה.
שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה
רז
コメント