משה ואהרן

זאת פרשה שתמיד אפשר להזדהות איתה. כולנו במצרים שנפלנו לה בלי לדעת למה ואיך. ואחרי זמן שנראה קצר מאוד – זאת פשוט המציאות המשעבדת שלנו. והשאלה היא פחות "מה קרה?" ויותר – "מה עושים?". ובתוך כך, בתוך ההכרה הפשוטה שאנו בעבדות, עולה תפילה בצורת אנחה וזעקה והיא מולידה דבר. ברמה הכי פשוטה אנו קוראים לה – גאולה. התקווה הגדולה שנולדת עם משה רבינו, הידיעה שבתוך השעבוד והקושי אנו מתרבים ומתפרצים בלי לשים לב, השינוי הזעזוע שבאים עם "ההפרעה" המיוחלת (על משקל 'למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו') – כל אלה מדברים אלינו היום כמו אז. המצְרַים היא שונה, פרעה לובש פנים אחרות, השעבוד כבר איננו כולל עבודת פרך פיזית לרוב, השוט אינו תמיד גלוי כל כך – אך עדיין מצפים אנו לישועה במובן הכללי והפרטי גם יחד.

וכך – עם כל חסרונות האישיות שלו, עם הקושי והאנושיות – מתאהבים אנו במשה רבינו הגואל. הוא עניו (יותר מדי), הוא נלחם על הצדק (לפעמים יותר מדי), הוא אמיתי ואחראי ועומד מול פרעה, נבוך ואמיץ. מדה אחת לא רואים בו – שמחה. אבל איך אפשר להאשים אותו – העולם קשה כבר מגיל שלשה חודשים, הוא רואה בסבל העולם, רוצים להרוג אותו. גם אם אכפת לו ולבו דוחף אותו לעשות מעשים, לסור לראות את הסנה הבוער – שמחה אינה נמצאת שם. איך אפשר לשמוח בעולם משוגע ומיוסר כזה? (ואולי אפשר להרגיש כמה שאלה זו היא שלנו כמו של משה רבינו.) לא, ללמוד על שמחה נצטרך לפגוש איש אחר, מיוסר לא פחות אך מסוגל למצוא נקודות אור בעולם. האח הגדול אהרן.

יש בינינו נשמות שונות – כאלה שהם יותר בדרכו של משה, מיוסרים אך מוכנים להילחם על האמת. ויש בינינו כאלה שמחפשים שלום בכל מחיר, ומוכנים לעשות את העבודה על זה

פלא עצום הוא שמפגשינו הראשון עם אהרן יהיה מפגשינו הראשון בתורה עם אדם שמח (לפחות שמתוארת לנו). המלה מופיעה רק פעם אחת לפני כן - בטענה של לבן שהוא היה משלח את יעקב בשמחה, אך קשה להתייחס ברצינות אפילו לאפשרות הזו. לבן היה שקרן גדול. אך על אהרן מעיד הקב"ה – וראך ושמח בלבו. חז"ל אף הדגישו – הוא ישמח אפילו בהתחשב שירשתָ את מקומו כמנהיג. שמחתו נובעת מענוה אמיתית המעידה על קבלת המציאות בד בבד עם הנסיון לשנותה. אהרן, כפי שהמשנה מתארת אותו, הוא איש שלום ורודף שלום. החיפוש הזה לא נראה על פניו כהכנה טובה לשמחה. החיפוש המייגע אחר השלום, העבודה של האנשים האמונים עליה, יכולה דווקא להוביל לייאוש ותסכול. אך בעומק דרישת השלום האמיתי, במובנה הרוחני המלא, חבוי אמונה גדולה בעולם ובאנשים ובנקודה המחברת את הכל. שלום אמיתי, מלמדנו רבי נחמן, הוא חיפוש הביטוי להימצאותו של הקב"ה בכל דבר. זהו השלום היסודי של המציאות. אם כך, חיפוש השלום מעיד על אמונה במציאות המנחמת ביותר בעולם.

בגלגולו הבא נפגוש את אהרן ככהן גדול, ראש משפחת השלום בעולם. הכהנים עבודתם לחבר שוב בין עם ישראל וה', בין האדם בשפלותו ושאיפתו הגדולה. ובאמת המדרש מספר שבחירתו ככהן גדול נובעת מאותו מפגש עם משה במדבר. בתחילה, משה היה אמור להיות הכהן, למלא בעצמו את תפקיד המחבר והמכפר. אך אי יכולתו לקבל את עצמו כמנהיג עלתה לו בזה. אולי משה רבינו לא הרגיש שמעלת מנהיגותו תהיה שלמה ודחה אותה על הסף. חוסר היכולת לקבל חוסר-שלמות, לשמוח בעולם לא מתוקן, היתה הסיבה העיקרית לאי-בחירתו ככהן. ודוקא אהרן, בויתורו על המנהיגות וקבלת המציאות הנתונה בשמחה סללה את דרכו אל הכהונה.

וכידוע לנו, כדי לצאת ממצרים צריכים אנו את משה ואת אהרן. דרישה בלתי מתפשרת לתיקון, ציפייה לשלמות, אש יוקדת בלב שאינו מוותר – אלה הם יסודות של גואל אמיתי ובלעדיהם הישועה לא תבוא. אך מצד שני, הכח הזה לבד אינו יכול לצאת לפועל. השאיפה הגדולה אינה פוגשת את המציאות, ונשאר תסכול מיואש שמתחבא לעצמו במדבר, רחוק מהעולם הזועק לתיקון. דווקא אהרן יכול לדבר אל העם, להיות "הנביא" של משה. אי אפשר להביא שלום, למצוא דרך לגשר בין השעבוד לגאולה, בלי נקודה של סבלנות וקבלה. ואלו הם יסודות של שמחה. וכך דורשת הגמרא – 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה – לקבלוניה בשמחה (לקבל אותה בשמחה)'. בוודאי שהרע בעולם אינו רצוי, אך בלי היכולת לקבלה בשמחה יש עדיין פגם באמונה. וכך שמחתו של אהרן היא היסוד שחסר למשה להשלים את עבודתו.

בעולמנו המיוסר והמטורף, מתגעגעים אנו לגבורתו העוצמתית של משה, לאיש שיקום ויגרש את הרועים הרעים, את המצרי המכה, את אנשי המחלוקת הנצים. מייחלים אנו לאיש שיעמוד לדרוש אפילו מהקב"ה – "הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך!" אך מדה זו, ואולי אף האיש (או אישה), לא יוכלו להתגלות בלי מדתו של אהרן, מדת השלום האמיתית. חייבים אנו גם את אלה שמאירים לעולם את השמחה - כמה בכל זאת העולם מתייפה בכל רגע ואיך אפשר לסבול את הכל. כהנים אלה, אנשי השלום הקדוש, יודעים הם שדרך זו אינה שלמה, ודרישת הצדק והאמת חייבת לעמוד בראש המעיינות. מוכנים הם בשמחה לפנות מקום למהפכה ולתיקון. אך יודעים הם איך להחזיק את הסתירה בליבם, ולאהוב את העולם ואת השלום גם בגילויים הנוכחי.

וכך מלמד אותנו ה"מי השלוח", ר' מרדכי יוסף מאיז'ביץ'. אותו רגע גדול של 'וילך [משה] ויפגשהו [את אהרן] בהר האלוקים וישק לו' היה בעצמו רגע גדול של גאולה. חסד ואמת נפגשו וצדק ושלום נשקו, והעולם היה מוכן להתקיים במעמדו השלם. גם בתוכנו מתפללים אנו למפגש הזה. יש בינינו נשמות שונות – כאלה שהם יותר בדרכו של משה, מיוסרים אך מוכנים להילחם על האמת. ויש בינינו כאלה שמחפשים שלום בכל מחיר, ומוכנים לעשות את העבודה על זה. ויש את רובנו, שהיו רוצים להצטרף לכאן או לכאן. וה' יפתח לבנו להתחזק במה שחזק אצלנו כבר, ולהתחבר אל מי שמחזיק את מה שחסר לנו. וייפגשו משה ואהרן בלבנו, בעמנו, בעולם. ונזכה לשלום אמיתי, ולאמת מבוררת, ולגאולה קטנה וגדולה, אישית וכללית.

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז