נפש חיה הוא שמו

"רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים". כך אמר ר' נחמן לחסידיו. ודורות אחרי עוד מנסים להבין את משמעות המלים. ואם רבו ההבנות ואי ההבנות שבזה, ואם עדיין אנחנו כמו חסידיו שהיו בחייו רחוקים מצורת חיים כזו, ישנו דבר אחד ברור – להיות 'כחיות' הוא דבר חיובי, נקודה שורשית של עבודה רוחנית עמוקה. דיבורו זה מעורר אצלי כמיהה – לא רק כדי לקיים את דברי הרבי, אלא כי הוא מהדהד אצלי עמוק.

עדיין אינני בטוח מה הוא רצה לומר, אך הקול הזה מתחזק בכל פעם שאני פותח את ספר שמות. החיות נהמו במצרים. 'כי לא כנשים המצריות העבריות – כי חיות הנה'. ובספר שקרוי דווקא על שם 'שמות', מלה המבטאת דבר כה אנושי ומלא דעת, כל כך לא 'חייתי', הדבר מדהים אותי כל שנה. כי בתחילת הספר, אחרי רשימת השבטים שירדו למצרים, אין לאף אחד שם. אפילו פרעה (שאינו שמו אלא כינויו) נקרא 'מלך מצרים'. ובעם ישראל יש רק 'איש מבית לוי' ו'בת לוי'. גם שמות המיילדות – שפרה ופועה – מתגלות במסורתינו ככינויי עבודתם ולא שמותם האמיתיים. לא, בתחילת ספר שמות אין שמות.

ומכאן אני מתפלל, מבקש, מחפש את אותו כוח של הנשים העבריות, את חיוּת החיוֹת, כי גם אני רוצה לנהום ביער. גם אני רוצה לרגע לשכוח את שמי, ופשוט להתמלא בהמיית הנפש

אך יש דבר יותר שורשי משמות בתחילת הספר – חיוּת וחיוֹת. היתה לעם ישראל התפרצות של חיים בזמנם במצרים. אפילו יעקב כשהגיע למצרים פתאום 'ויחי'. והחיוּת היא כפשוטו – לידה, חיים, פריה ורביה. ומאז אנו מכנים כל המיילדת – וגם יולדת – בשם 'חיה'. בתחילת ספר שמות אלה הן המנהיגות של עם ישראל, אלה הם הגיבורות. החיות שהן המיילדות, והנשים הצדקניות שילדו על אף כל הגזרות. ונראה שכדי לזכות לשמות, דבר שיביא משה רבינו בלידתו, צריך קודם כל להיות מלאים בחיוּת.

רש"י בפירושו על הפסוק "כי חיות הנה" אפילו מרחיב ואומר – כל עם ישראל מכונים בשם חיות. "נפתלי אילה שלוחה", "דן נחש", יוסף מכונה "שור". ונקודת החיה הזו היא מגדירה אותנו, נמצאת בשורש חיינו. זוהי הגדלות של עם ישראל עוד לפני שנגיע ל'דעת' הנצרכת להאיר שמות. אפשר לומר אפילו עוד יותר עמוק – נקודת ה'חיות' היא זו שמעוררת את השמות. כך היה עם אדם הראשון. כאשר ה' חיפש לו עזר כנגדו, יצר את כל חית השדה והעופות והביא אותם אל האדם. ואדם קרא להם שמות "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה היא שמו". לאשתו הוא קרא בתחילה אשה, אך אנו יודעים שזהו אינו שם. כשהגיע לדעת אותה לעומק וקרא לה שם באמת, הוא קרא לה "חוה כי היא היתה אם כל חי". שמה מעיד על המהות שלה – חיוּת.

נראה שאם נרצה לזכות לשמות, להכיר ולהבין לעומק את משמעות חיינו, משהו שיקרין מעבר אלינו אך נובע מהמהות הפנימית שלנו (ההוויה האמיתית של שמות) – מתחילים אנו מהחיה שבתוכנו. אפילו בעולם הקבלי, כאשר באים לתאר את האדם בדרגות הנשמה שלו, קודמת לכל נקודות האישיות הידועות – נפש רוח ונשמה – היא נקודת ה'חיה'.

בעולם ה'מפותח' שלנו התרבות נוטה להגביל ולדכא את נקודת ה'חיה' שבנו. אנו הרי לא חיות אלא בני אדם. בני אדם הם יצורים עם דעת, עם הכרה עצמית וביקורתית, שיודעים להביע את משמעות חייהם בצורת שמות. שמות הם דברים אבסטרקטים, מלים שמתארות בצורה מקיפה מכלול של דברים הבונים את נפש האדם. לתת שם היא דרגה גבוהה של דעת, ולרוב חיבור לשם מצריך התנתקות מעמדת ה'חיות' הנמוכה.

אך בהקשיבי לדיבור של פתיחת ספר שמות, נראה לי שדווקא נקודת ה'חיות' היא זו שפותחת את השמות. אדם, יהודי-ישראלי, צריך להיות מודע ומחובר ל'חיה' שבו. יעקב אבינו קישר את שמות השבטים עם חיות מסויימות בהבינו כי הם נקודות שורש בנשמות השמות הקדושים האלה. המהות הכוללת שלנו מתחילה הרבה לפני אותו שם שאדם קונה לעצמו במהלך דרכו הרוחנית בעולם. וכל בן ובת בישראל מתחילים את חייהם בעולם בלי שם, לפחות לכמה ימים, כדי לגעת – ולו לרגע – בנקודת החיה שבהם. ונקודה זו היא היא המלאה חיים, מלאה התפרצות של 'כן ירבה וכן יפרוץ' שממלאת את הנפש המיה ולב.

'רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער'. עדיין אינני מבין את עומק דיבורו של ר' נחמן, אך טעימה קטנה מתנוצצת לי מהחיות העבריות במצרים. לנקודת ה'חיה' שבנו יש נהמה – קריאה של כיסופים וגעגועים, של התפרצות חיות עמוקה. ואם היינו זוכים לגעת בנקודה זו, בנהמה שלה, חיינו היו מלאים בהתקשרות עוצמתית אל נשמותינו ואל בוראן. מכאן גילוי השם שלנו, השם העמוק שהמדרש אומר 'השם שקנה לעצמו', או השם שהקב"ה נותן לו, היה זורם במלוא כוחו ומנתב את עוצמת החיות לביטויו המתוקן. אך לפני שניגע בנקודת ה'חיה' שלנו השם שלנו הוא חלקי ובסופו של דבר חלש.

החיות הזו קיימת לפני השם שלנו, לפני שאנו מתארים ומגדירים ומייחסים לעצמינו אישיות. היא נוהמת מביטול לחלק-אלוה-ממעל שקיים בתוכנו, ומבקשת ממנו לספק את פנימיות החיים. וכך השם שנגלה, שנקנה יתמלא במהות הזו, ואפשר להיות מי שאנחנו באמת. אפשר להיות, כפי שרבי נחמן פתח את הדיבור הזה, 'אנשים כשרים באמת' גם בלי להיות חיות, אך המהלך חסר את עוצמת המהות.

ומכאן אני מתפלל, מבקש, מחפש את אותו כוח של הנשים העבריות, את חיוּת החיוֹת, כי גם אני רוצה לנהום ביער. גם אני רוצה לרגע לשכוח את שמי, ופשוט להתמלא בהמיית הנפש. ומשם אחזור לשמי מלא חיים, לגלות את מלא עוז משמעותו בעולם.

ואם עדיין לא הגעתי לכך, ועוד לא מילאתי את רצון הרבי, בכל זאת ניתנה לי, ולנו, מתנה גדולה של הפרקים הראשונים של ספר שמות, שאפשר לקרוא אותם כלימוד, אך אפשר גם להתפלל אותם, לכסוף להם עד שנצא ממצרים ויתגלה לנו נשמת משה רבינו שיאיר לנו שמות אמיתיים וחדשים.

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז