גאולת הזמן

כמו בכל דבר בחיים, גם לזמן יש רבדים שונים. יש את מידתו החיצונית, את החלוקה הכמעט-שרירותית לדקות ושניות, ובעיקר את הגבול שהוא שם לחיים במובנו הזמני. אבל כל זה לא נוגע בעניינו הפנימי של עולם הזמן, במשמעות הפנימית של רגעים מסויימים, של תאריכים, או אפילו של חלקים ביום – נץ החמה וחצות למשל. זמן תופס מימד אחר כאשר אין מסתכלים על הגבול שבו אלא דווקא על מובנו החשוב יותר, הדבוק בשורשו – הזדמנות. כל רגע בזמן הוא פתח מיוחד שלא היה פתוח קודם, ולא ייפתח שוב. הגבול בזמן מעניק לו את אינסופיותו – הייחודיות של כל רגע.

בהסתכלות הזו אפשר להבין את דיבורי התורה סביב יציאת מצרים. 'ראיתי את הלחץ שם לוחצים אותם', כך ה' הקדים למשה רבינו את שליחותו להוציאם ממצרים. ואפשר להבין את הלחץ הזה כדבר פיזי, הפרך של עבודתם במצרים. אך לחץ אינו רק פיזי. בעיקרו לחץ נובע מתוך הרגשה שאין זמן להרגיש ולהינצל מהחוויה שאנו עוברים. גם בימינו התגובה המרפאת את הלחץ הוא לרוב – סבלנות. יציאת מצרים, מרגע האזכור שלה, עורכת הרבה זמן. אם הלחץ היה באמת מיידי, היה יותר מתאים להוציא את עם ישראל בפתאומיות, לפני שהלחץ יגבר ויעטוף אותם. אך בפועל, כפי שאפשר לראות גם בחוויה של בני ישראל, הלחץ נהיה קשה יותר לפני שממש זכינו לצאת ממצרים.

ישנו 'ארץ זבת חלב ודבש' על שלל הברכות המוזכרות בה, אך המציאות שסובבת את האדם בגלות הוא 'גר הייתי בארץ נכריה'

אך בעומק, התגובה האמיתית, המרפאת, הגואלת ללחץ, אינה כרוכה בתובנה של זמן קצוב שחייבים להיצמד אליו. התשובה האמיתית למצרים היא הרחבה, הכרה עמוקה בגודל המציאות, בשורה של גאולה, ןסימנים ואותות שאינם פועלים דבר במציאות הפיזית אלא בתוך התודעה פנימה. 'זמן הגאולה' אינה שעה מסויימת בשעון, למרות שבסופו של דבר גם זה יגיע, אלא מהלך רוחני, שכולל בשלבו הראשון שינוי תודעה.

וכך הרגע הזה, שממלא את כל התודעה היהודית לדורי דורות – זמן יציאת מצרים – הינו אירוע פנימי בעיקרו. והמעמד המרכזי בהכנתו הוא מעמד הר סיני ראשון – שם עמד משה רבינו וגילה שיש דבר כזה אדמת קודש. כי לכל מי שלא היה בארץ ישראל, המושג של קדושת המקום, של קדושת האדמה, הוא מושג חלומי. ישנו 'ארץ זבת חלב ודבש' על שלל הברכות המוזכרות בה, אך המציאות שסובבת את האדם בגלות הוא 'גר הייתי בארץ נכריה', כפי שמשה רבינו עצמו אמר. ארץ ואדמה יכולים להיות מולדת, אך גם זאת היא נכריה בלי החיבור העמוק של 'קודש'.

ואולי מפאת ההארה העמוקה הזו, אין שיח במפגש הראשון הזה על זמן, על תהליך, על שלבים. הגילוי אינו מתעסק בזמן במובנו המדוד, אלא בהארה חדשה שכולו זורמת מן העתיד. השם של יציאת מצרים הוא 'אהיה אשר אהיה', ובתשובה לשאלתו איך הוא יוכל לדבר לפני פרעה, עונה לו ה' – 'אנכי אהיה עמך'. הסימן הראשוני ביותר על הגאולה הוא – 'בהוציאך את העם... תעבדון את האלוקים על ההר הזה.' כל המהלך מתייחס לזמן ממקורו בעתיד, דבר שאינו תואם את תפיסת הזמן הרגילה האנושית. אבל בתודעה הגאולתית, הזמן זורם מהעתיד אלינו. והזמן שלנו פה מושפע יותר מזרימה זו מאשר מן ההסתוריה.

ואם נלך עם משה עוד צעד קדימה, אל מפגשו הראשון כבוגר עם פרעה, הוא מגלה את עניין הזמן בלבושו המהודר ביותר – חג. 'שלח את עמי ויחוגו לי במדבר'. כל מטרת היציאה הוא להפוך את הזמן המסתובב במעגליו האינסופיים וחוזר במחוג זה אל מקורם - חג לה'. ואם אמנם גם משה ואהרן נלחצו מסגירותו של פרעה, המושל במצרים ובלחץ שעוטף את הזמן שם, וחזרו בתודעתם אל העולם המצרי בבקשתם המוגבלת של 'שלשת ימים במדבר', אין זה כי אם נסיגה מההארה הגדולה שהאיר ה' בהם מלכתחילה. אנו נחזור ונתייחס ליציאת מצרים כחג, אולי החג המרכזי שלנו, ונגלה שכל מאורעות יציאת מצרים היו רק 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. כל הזמן במצרים היה הכנה לחגיגה הגדולה, שאליה אנו שואפים מדי שנה ושנה.

ובשבילנו אנו, בתוך עידן שכבר עבר מזמן את יציאת מצרים, הלימוד עדיין קיים – להפוך את הזמן שלנו לחגים, להזדמנויות, להרחבה שאינו מלחיץ, לדבר שאינו מרוכז בעובדה שהוא ייגמר, אלא בעובדה שהוא מופיע, בהתחדשותו הגדולה בכל רגע ורגע. ובתוך החידוש של הזמן, נגלה גם את קדושת המקום – קדושת הארץ והאדמה – שיחזור ויאיר את עומק הגאולה. וזאת תאיר ותעורר בנו את הקדושה והאור הטמונים בנו בעצמיות הנשמה, עד שנדע לומר בעצמינו מה שמשה היה צריך ללמוד מפי בוראו – מי שם פה לאדם ומי ישום אלם או חרש או פקח או עור, הלא אנכי ה'.

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז