שמך לעולם

ושוב חוזרים אנו למצרים. בכל שנה יורדים אנו לשם, ובכל שנה יוצאים. ובכל פעם מגלים אנו את הסיפור מתגשם בחיינו. ומפגש זה מזכיר לנו שבמימד הזמן יש שתי תנועות. האחת מתגלגלת במחזוריות של מעגל השנה. ההארה של השנה הזו תהיה חדשה, אך תמיד ישנו סוג של חזרה מסויימת. בכל חורף ישנו קור ושאיפה לגשם ושלג. אמנם ההתגשמות אינה זהה, אך יודעים אנו כי בשנה הבאה נרצה שוב לראות אם הגשם הספיק, ואם הקור והכפור יפגעו עמוקות או יעברו בשלום. ומצד שני יודעים אנו כי החיים מתקדמים, והדורות משתנים, ואינו דומה מי שעבר מאה שנה בעולם הזה למי שעבר מאה ואחת. באופן זה הזמן הוא ליניארי – הולך מתחילה לסוף, מן העבר אל העתיד.

וכך הדבר גם במצרים. כי יש מצרים ההסטורית, ויש עומק נקודת מצרים הקיימת בכל דור, בכל יום. ומתפללים אנו – כשם שיצאנו ממצרים ההסטורית, כך נזכה לצאת ממצרים הכללית לתורה, לברית ולהארות טובות. וכאשר אנו מסתכלים מהמבט ההסטורי שרואה את העולם כקו ישר, ומבינים שיצאנו ממצרים, יכולים אנו לשמוח על התקדמות העולם, ולפחות ברמה החיצונית לחגוג את היותנו יותר בני-חורין. וכך הבטיח הקב"ה למשה רבינו – 'אהיה' עמך. נקודת העתיד, הידיעה שהמציאות תגיע למקום אחר מאשר הוא עכשיו, היא נקודת היסוד של יציאת מצרים. ובכל פעם מסתכלים אנו קדימה, מקווים ליותר טוב, ומאמינים בכוח ההסטורי שה' הטביע בנו: לדעת שהעולם אינו חוזר על עצמו, ובכל רגע יש חדש.

הלב פותח לנו פתח להבין את העומק הנשמתי בחיים. ובשיח המתמיד בין הלב והשכל עומדת מעליהם הנשמה, מתענגת ושומרת בעניין רב כדי שהאחד לא יכבה את השני

אך כאשר ה' גילה למשה את נקודת אהיה, נתן לו הקב"ה רמז על הבחינה השנייה בזמן – המעגליות החוזרת שהופכת את החיים לתנועת גלגל, עולה ויורדת בלי סוף. אהיה אשר אהיה. ולפי המדרש אמירה זו שהיתה אמורה לחזק את עם ישראל – שכמו שיש נקודת אהיה עכשיו שתוציא אותנו מן העבדות והקושי, כך יהיה לעולם בכל צרה ושעבוד – הזכירה למשה דווקא קושי גדול יותר. "די לצרה בשעתה!" משה הרגיש שעם ישראל לא יוכלו לסבול נבואה זו, שמרמזת שיש עוד בחינות של שעבוד ומצרים שיש לעבור גם אחרי יציאת מצרים הזאת. הרגיש משה כי לעם ישראל הגלגל החוזר ירגיש כצמצום של הגאולה. אם אפשר לדמיין עולם שישתנה לגמרי מעבדות לחרות, למה לקלקל הארה זו ולהזכיר שבעצם בכל שנה נצטרך לצאת שוב משעבוד לגאולה? והקב"ה קיבל את הטענה ואמר למשה – אז תאמר להם "אהיה שלחני אליכם". הרגשת הפורקן גברה על אמיתת הנבואה. ונראה לעין כי זוהי גישה יותר משוחררת כלפי הזמן – התנועה מהעבר אל העתיד נראית יותר פתוחה ומלאת אפשרויות מן התפיסה המעגלית.

אך לאמיתו של דבר יש עליונות מסויימת דווקא בעולם המחזורי. הידיעה שיציאה זו אינה האחרונה איננה מצמצמת אלא מאירה אמת יותר עמוקה – מהלך החיים הוא אין סופי, הולך בכל פעם מדרגה לדרגה ומשלב לשלב. ובכל מדרגה יש מידה אחרת של מצרים שצריך לצאת ממנה. ההכרה של הזמן כמישור אחד ישר מתחילה עד סוף מגבילה את הסיפור למימד אחד בלבד. היינו במצרים ויצאנו. אך האמת שבהארת אהיה אשר אהיה היא שיציאת מצרים פתחה פתח לתהליך אין-סופי של יציאות מצמצום להרחבה, מחושך לאור, משעבוד לגאולה. עובדת מחזור השנה מחזירה אותנו שוב ושוב לידיעה כי אין סוף לסיפור, ולעולם נוכל לעלות ולעלות, להתרחב, להתעמק. רק עייפות החומר וקוצר סבלנותנו מנע מהארה זו להתגלות באותו רגע, ורחמיו הפשוטים של משה דחפו לתת להתגלות זו לקרות יותר לאט, במשך הדורות ולא מיד ביציאת מצרים הראשונה.

ולמען האמת זוהי שיחה בין הלב לשכל. וגם שיחה זו מתרחשת בשני מישורים. במישור התודעתי ישנה עליונות לשכל, שיכול בלי אזיקי ההתקשרות להבחין ולהבין איך שהחיים וההסטוריה מתרחשים ואז חוזרים חלילה שוב. אך הלב בהרגישו את השעבוד מתגעגע למשהו מעבר, כוסף בחזקה לצאת כבר מן המעגל אל מקום חדש. ובדרגה אחרת, הלב עומד מעל השכל. כי השכל מנסה בכל פעם להתפתח, למצוא חדשות ולהפנימם. ההסתכלות הליניארית, שרואה איך שבכל שלב נבנה משהו חדש, ואיכות החיים נבנית ע"י התפתחותם – זוהי נחלת השכל. אך הלב יודע ומבין שבעיקר ההבטחה ש'אהיה אשר אהיה' עומד משהו יותר מנבואה על הצרות שיבואו שוב ושוב. בשורשו, אומרת היא ההבטחה שביסוד הכל ישנו קשר. בכל פעם נלמד עליו מחדש, בכל פעם הלבוש יהיה שונה ומעניין, אך בשורש הכל ישנה התקשרות עמוקה שמזכירה "אהיה עמך". בכח זה ירד יעקב למצרים, ובכח זה מוכנים אנו לעבור את המציאות המטורפת של "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" מבפנים ומבחוץ. כי יודעים אנו שבעומק האמיתי - ה' איתנו, מחזיק אותנו, מאיר לנו.

ובאמת אין זו הארת הלב בלבד אלא הסתכלות שלישית שמחברת בין השניים – הסתכלות הנשמה. הלב פותח לנו פתח להבין את העומק הנשמתי בחיים. ובשיח המתמיד בין הלב והשכל עומדת מעליהם הנשמה, מתענגת ושומרת בעניין רב כדי שהאחד לא יכבה את השני. כי באמת, בצורה שאיננו לגמרי מבינים, שני המבטים על הזמן מאירים אמת. העולם אמנם חוזר בכל פעם, ומצרים תישאר איתנו בדרגה זו או אחרת, ובכל זאת הולכים אנו מגלות לגאולה, ומחר בוודאי יאיר יותר מהיום. הסתירה הנוצרת נפתרת רק ברובד העמוק של הנשמה, שמצד אחד מחוברת ממש לכל חלקי החיים ומצד שני אינה מוגבלת בראייתה.

ובהגלות רובד זה, עבודתינו הופכת לעבודת גישור. צריך לחבר את השכל והלב בצורה גלויה ומודעת לאותו מימד נשמתי. וכך במובן הנמוך היה צורך לגלות רק ש'אהיה' שלחני אליכם, אך באמת לאמיתו 'אהיה אשר אהיה'. וזוהי תשובה נצחית לשאלתו של משה – "ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם?" איזה רובד של תובנה והתקשרות אלוקית רוצה אתה, אלוקי אבותינו, לגלות לנו ברגע זה של יציאת מצרים? ועונה לו ה' – אני קיים בכל הרובדים. ומי שיוכל להבין שהעולם האין-סופי, מעבר הזמן המחזורי איננו מגביל ומצמצם אלא פותח את עומק הקשר עם ה' – זוהי כמובן תודעה גבוהה. אך מי שמקושר בפשטות הלב, ברצון העמוק לתיקון העולם והנפש, יגלה שבאמת הכיסופין שלנו אמיתיים: העולם באמת יתחדש, ותתחדש פני אדמה. ואולי השנה - אם נזכה, אם ניגע בעומק נשמותינו, אם נהיה מוכנים לפתוח את הלב והשכל עוד קצת – אולי נזכה לחוות באמת יציאת מצרים, יציאה מגלות לגאולה, לשמו האמיתי והשלם של הקב"ה – היה, הווה ויהיה.

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז