תורת רבינו וארצנו

ב"ה

עשרת הדברות. הֶקשר נתינתם, גילויָים לעם ישראל, הוא יסוד כל התורה כולה. גם אם הם רק עשר מתוך שש מאות ושלש עשרה, גם אם חלק גדול מהם כבר ניתנו לנח, בכל זאת מתן תורה בכל הדרה ועוזה מסתכמת בהם. ובתוכם וסביבם רוחשת כל ים החכמה הגדול שאנו קוראים בצמצומינו – תורה. ובכל שנה כאשר אנו חגים סביב שבת פרשת יתרו, פרשת מתן תורה, מתעורר היסוד הזה ודורש את תשומת ליבנו ואת משאת נפשנו.

וכמו שבתורה כולה ישנם שנים שבלעדיהם אין תורה, שכל אור הדיבור האלוקי מואר דרכם, כך בעשרת הדברות ובאופן גילויָים השנים מופיעים – אחד בגלוי ואחת בסוד גדול. ובאלה השנים טמונים כל חיבורינו לתורה ולנקודת תמציתה – עשר הדברות הקדושות.

ולבל נטעה – משה רבינו הוא אדם עם חסרונות כמו כולנו. כך מאירה תחילת הפרשה כאשר יתרו חותנו, שאינו מבין דבר וחצי דבר בהארת התורה ודרך ה' לעולם, יכול להאיר בכנות למשה רבינו – "לא טוב הדבר אשר אתה עשה"

הראשון הגלוי הוא כמובן משה רבינו. על פי מה שמסופר בפרשה לא ברור אם ה' דיבר אתנו בהר סיני, או שמא רק נתן לנו להאזין ולשמוע בדיבורו אל משה. וייתכן כפי שנשמע במדרש שהיה שילוב של שניהם. אך ברור שחלק מרכזי של מעמד הר סיני היה גילויו של המקום של משה רבינו. "וגם בך יאמינו לעולם... משה ידבר והאלוקים יעננו בקול." בסוף הפרשה כבר נשמע שבלי משה לא היינו מקבלים את כל הדברות, כי העם נרתע ושלח אותו כנציגו לקבלת התורה.

ומתוך עמדתו של משה נובעים כל חיי הצדיקים האמתיים שאחריו. בהר סיני נוסד החיבור שאינו ניתר בין הקדוש ברוך הוא, התורה והצדיקים, ומחיבור זה כל עם ישראל שומע ויונק. אחרי משה היה יהושע, ואחריו הנביאים, התנאים האמוראים, וכל הצדיקים שבשורש תפקידם לימדו אותנו את התורה. בתוכם נשמע קולו של משה, ובגמרא אף הכירו זאת בצורה מפורשת: בכל חידוש עמוק של תנא או אמורא אמרו – משה שפיר קאמרת (טוב אמרת). אפילו אותו ביטוי רדיקלי של חז"ל – צדיק גוזר והקב"ה מקיים – אפשר לראות את שורשו בהארה של "משה ידבר והאלוקים יעננו".

ונראה שבאותה מידה שהיינו צריכים כולנו לשמוע את קול ה' בעצמינו, ולא לסמוך על עדותו של משה רבינו, כך לא היינו יכולים לשמוע את קול ה' לבד בלעדיו. כמו ששלשה שותפים בבריאת האדם – איש, אישה וה' – כך שלשה היו שותפים בלידתו של החיבור שלנו עם התורה: הצדיק, ישראל והקב"ה. הדיבור מקורו בקב"ה, ואותו 'אנכי' הראשון הטומן בתוכו את אנא נפשיה כתבית יהבית (אני את עצמי כתבתי ונתתי) הוא תרומתו של המקור האלוקי. ישראל נתנו את רצונם – 'כל אשר דיבר ה' נעשה...נעשה ונשמע' ואף קול הדיבור לפי הרבה מהמדרשים היה תלוי באישיות המיוחדת של כל אחד ואחת. והצדיק היה המעורר, המתרגם, המחבר – 'ויוצא משה את העם לקראת האלוקים'. ואפשר שכמו שהקול היה אלוקי, ובו-זמנית אנושי לגמרי, כך באותו רגע ראשוני של זיווג השלשה התמזגו לחוויה אלוקית אחת. 'אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד הם'. התורה – הנקראת תורת משה.

ולבל נטעה – משה רבינו הוא אדם עם חסרונות כמו כולנו. כך מאירה תחילת הפרשה כאשר יתרו חותנו, שאינו מבין דבר וחצי דבר בהארת התורה ודרך ה' לעולם, יכול להאיר בכנות למשה רבינו – "לא טוב הדבר אשר אתה עשה". דבריו התקבלו במלואם, ומשה רבינו הבין את טעותו. לא, נקודת משה אינה האלוקות שבו, למרות שהיא מאירה דרכו בבהירות שלמה. נקודתו היא הענווה שבו, ה'אַין' שבו, ודרך ענוותנותו מגלים אנו את ה', את התורה – ואת עצמינו.

ולמרות שאמונתנו במשה התגלתה כבר בים סוף – 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' – רק עכשיו הבטיח לו ה' "וגם בך יאמינו לעולם". גילוי התורה היא נקודת החיבור השורשית הנצחית אל רבינו הקדוש. ולאורך כל התורה, בין בחומשי התורה מכאן ואילך, בין בתורה שבעל פה – 'הלכה למשה מסיני' – נשמתו הולכת אתנו, מאירה לנו, מחברת אותנו, מלמדת אותנו. ונשמתו ממשיכה אל תוך הצדיקים שאת התורה העבירו ומעבירים בכל דור ודור.

הנקודה השנייה, שבפרשתנו מופיעה בכמה מלים מרומזות, אך לאורך כל התורה היא מוקד געגועינו, יסוד חיבורינו אל ה', אל התורה, אל עם ישראל בכללותו, היא נקודת ארץ ישראל. בעשרת הדברות היא מופיעה כשכר מפתיע ולא מובן של מצוות 'כבד את אביך ואת אמך' – 'למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נתן לך". אך גם פה נראה שזהו יעד מספיק חשוב כדי להיכלל בעשרת הדברות השורשיות. ובאמת אין אף יעד או שכר אחר מוזכר בדברות. אלה חיי הייעוד – אותם חיי אריכות הימים על האדמה. זהו ארץ החיים, ארץ חפץ – שאנו חפצים בה.

בגלוי דווקא אותו מסע אל ארץ ישראל שהיה יסוד מפורש ביציאת מצרים נעלם פתאום בהקשר של מתן תורה. כל פרשת יתרו היא הפתעה, גילוי שלא הכינו אותנו אליו. ובאורו נראה שארץ ישראל הסתתרה. אך בשורש היא קיימת כאמור, ונמצאת באזכור של רצוננו העמוק ביותר. ולעתיד לבוא הקישור אליה יהיה מפורש יותר – 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. ואז נבין ונראה למפרע כי כל התורה הייתה הארה גדולה של הארץ, הארץ שבה כל ד' אמות הן מצוה, שכל עבודה בה היא קודש, שהיא היא ההכנה האמתית להופעת הדיבור האלוקי - הנבואה.

ובתפילה העמוקה שלנו השבוע, מבקשים אנו את שניהם – את הצדיק ואת ארץ ישראל – ואת החיבור השלם שלנו אל התורה איתם ודרכם. אנא ה' הביאנו אל ציון עירך, ואל צדיקי האמת, ונשמע את התורה הבוקעת מהם אלינו.

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז