השנה שמעתי יותר משנים קודמות את הפזמון של סוף ספר בראשית: כמה מהר זה עבר, אני מתגעגע. למה אין יותר זמן לפרשה? הכניסה לספר שמות מניע את התודעה ואת השיח למקום שהוא לא רק אנושי-אישי, אלא יש בו מימד של כלל, ושל הופעה אלוקית עילאית. הגעגוע הוא לאותם חוויות אישיות – אלוקיות ורוחניות גם הם – שהעלו את כל קשת החוויה האנושית-רוחנית-נפשית. בראשית הוא ספר יסוד.
לעומתו, ספר שמות מעביר הילוך לדברים שיש בהם מימדים גדולים יותר – לאומי, עולמי, וביחס בין ה' לבריאה שלו במובנים יותר כלליים. לנו, בדור ה'אני', ובדור שמחפש להרגיש משמעויות ברובד האינטימי ביותר, לפעמים נדרשת יותר עבודה כדי לפגוש את המימדים האלה בתוכנו. והשנה שמעתי את הבקשה החזקה של – 'רגע, עצרו, תן לנו עוד קצת זמן לפני שניקרא ללכת למקומות יותר גדולים'.
חלק מהביטול והאמונה, הקבלה האמיתית של מלכות ה' בעולם הוא גם לזרום ולגדול עם היציאה לפועל של כל אותם כוחות שנבנו לאורך זמן
אך התנועה של העולם, של התשובה והגאולה, של התיקון הגדול, אינו עוצר. העולם נע באופן תמידי – מתפתח, משתכלל, נהיה מורכב ובנוי יותר מרגע לרגע. משנה לשנה התנועה מתרחשת ולעתים רבות מרגיש לנו שהיא מאיצה, תופסת תנופה ומהירות. וכך המכות המתוארות בפרשתינו, כמו בן-רגע הפכו מאות קטנה של מטה שהפך לתנין לשבע מכות, מפרקות ומשברות כל אחת יותר מהשניה. בסוף פרשת וארא מצרים היא כבר לא אותה מצרים, ועם ישראל, שיושב ברובו בדממה רועשת מן הצד, מתרפא ומתכונן למהפך הגדול. כאשר התנועה מתרחשת, היא כדור שלג הולך ומתעצם. כך גם בחיים. ישנם הרבה רגעי המתנה ובנייה, רגעי מחשבה פנימית והתכוננות, אך כאשר דבר יוצא לפועל אין לו מעצור.
בתוך ליבנו אנו זועקים את אותה צעקה פנימית: רגע חכו תנו לי לזרום בשקט עוד קצת. אך חלק מהביטול והאמונה, הקבלה האמיתית של מלכות ה' בעולם הוא גם לזרום ולגדול עם היציאה לפועל של כל אותם כוחות שנבנו לאורך זמן. המחסומים הפנימיים אינם עוצרים את הזמן, הם רק חוסמים את התודעה הפנימית ויוצרים צרימות וקשיים בנפש כאשר התנועה האלוקית מתרחשת. כך נראה שפרעה פעם אחר פעם מבין שצריך לזוז, אך כאשר נראה שהכל נרגע הוא חוזר אחורה, מנסה לעצור את הזמן וההסתוריה בכובד הלב שלו. שלא נטעה - לרוב אנו מזדהים עם פרעה, למרות שמן הצד יכולנו לומר: לא! אל תחסמו ותנסו לעצור את זה! הכל לטובה באמת! בחווייה אנו שמים מעצורים על ימין ועל שמאל, כדי להאריך עוד קצת את השהייה את התהייה, את העיבור. כן, יום אחד נלד, ואז התינוק החדש ידרוש הרבה, ולא יהיה זמן לנשום, אז אנו רוצים להתענג על העיבור למרות שהוא רק הכנה.
אבל בתוך תוכנו יודעים אנו שהתנועה נצרכת ובסתר ליבנו רוצים אנו לצאת כבר ממצרים, ושמצרים כבר תלמד את הלקח הגדול. והתפילה הזו ממלאת את הפנימיות שלנו. כאשר אנו נותנים לה מקום, ומביעים בכנות את רצוננו להשתנות, להיגאל, להתחיל את הדרך החדשה על כל אתגריה ומכשוליה, הנשמה נושמת לרוחה ונותנת כוח להמשיך. כך במצרים גם עם ישראל חסם את עצמו בהתחלה, בסירוב לשמוע אל משה מתוך קוצר הרוח שלהם. על פניו היה נראה שהדבר בסכנת עצירה מוחלטת. משה רבינו עצמו טוען שלוש פעמים – אני לא יכול, אני לא יכול, אני לא יכול. אין לי כוח דיבור, אפילו עם ישראל שאמורים לרצות ולתמוך ברעיון הגאולה, אינם מסוגלים לשמוע לי. איך אוכל להתמודד עם אותו כוח מפריע ומונע, או כפי שר' נחמן כינה אותו – כח מכריח שהוא נגד כח המשיכה הטבעי של המציאות?
אך הקב"ה בכל פעם אומר, כמו הורה נחוש אבל סבלן – אל תדאג, לך אל פרעה, עוד תראה איך הכל פועל. וממנו נלמד לעצמינו, לדחוף בעדינות את הקול החוסם. אל תדאגי, את יכולה, יש בתוכך דברים שעוד לא גילית, אורות ועוצמות שרק צריך לשחרר כדי לראות. כך אישה יולדת, שיש בה עוצמות אדירות שאי אפשר לתאר, שמסוגלת לחוות גילוי מפורש של השכינה בלי מעצורים, צריכה תמיד מישהו או מישהי שתאמר לה: את יכולה, תני ללידה לזרום ותראי את הפלא שחבוי בתוכך. וככל שהדבר מתקדם, מגלים עוד ועוד. אפילו פרעה, שהוא עצמו הקול המפריע, החוסם, נאלץ בעל כרחו לעבור תהליך. בתחילה הוא מחזק את ליבו, אך אט-אט אפילו הוא מודה – ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. הוא עוד יגיע לעומק התודעה – שיציאת עם ישראל ממצרים היא גם לטובתו, וגם הוא צריך לה.
וגם אנחנו, שבתוך ליבנו הפרטי, ובתוך התודעה הלאומית שלנו ישנם גם קולות של פרעה, וגם קולות של משה, ואף את קול ה' המניע והדוחף, צריכים לחיזוק. צריכים אנו לשמש אחד לשניה קול שאינו מוותר, ומאידך מבין את הקושי והמורכבות. כך רש"י מפרש את הפסוק – 'ויצום אל בני ישראל': הנהיגם בנחת ובסבלנות. כך היה הצווי למשה ואהרן, וכך אנו מצווים גם כחברים וחברות כל עם ישראל – לחזק בנחת ובסבלנות שנוכל להתקדם, להשתנות, לתקן ולצאת ממצרים על אף כל המניעות הפנימיות ש'אינן רוצות'.
ה' ייתן לנו כוח והארה איך למצוא דרכים נכונות, מלים טובות – הן אחד לשני, והן כל אחד ואחת בתוכה לעצמה. ונזכה לצאת כל פעם מחדש מכל מצרים שישעבד אותנו, מכל מחסום שמונע את דרכינו, ונטעם מהחלב והדבש של הארץ המובטחת, ארץ הבית והקודש.
שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה
רז
Comments