היציאה מעבודה קשה

"ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה". כמה המשפט הזה מהדהד לי בהקשר החיים שלנו. מה הם לא שמעו? ואיזה עבודה יכולה להיות כה קשה שגם לשמוע אי אפשר? ועוד לפני שננסה לענות אפשר להזדהות עם ההרגשה. עומס חומרי או רגשי סוגר את הפתיחות שלנו – לאור, לאהבה, למחשבות חדשות על יציאה מהקושי. לפעמים הארות שהיו לנו ברורות פתאום נראות בלתי-אפשריות, ולרצונות עמוקים הטמונים בנפשנו אין דרך להתבטא. ודיבורי עתה – יותר משהוא מנסה לבאר נקודה בחיים, הוא דיבור של תפילה: תעזור לנו לשמוע, רבונו של עולם.

ובאמת, בפעם הראשונה שמשה בא עׅם בשורת הגאולה, עם ישראל האמין ואף חגג את הבשורה. אך מאז פרעה הכביד את העבודה. התקווה נמוגה עם העומס, והתבררה כלא טבועה עמוק מספיק בנפש. וכך כאשר חזר משה עם הבשורה בפעם השנייה, וביתר שאת (והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והבאתי) – כבר לא היה כח לשמוע. ואחרי הכשלון הזה משה הרגיש יאוש בעצמו מיכולתו לפעול. אך בכל זאת 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל'. ורש"י מפרש – צוה עליהם להניהגם בנחת ולסבול אותם. נראה כי תהליך הגאולה כרוך בהרבה סבל וסבלנות. הוא איננו מהלך של הקלה ואור. בסופו תהיה התפרצות גדולה של אנרגיה והארה, של גילוי אדיר. אך הדרך לשם סלולה בכשלונות ואכזבות מדומות.

אך לפעמים מעומס העבודה, מכבדות החומר, מלחץ העולם, אין רוח מספקת בתוך האדם להתרומם להקשיב אל בשורת הגאולה. במקרה כזה, קיצוניות הגלות, צריך לדרוש הקלה מלמעלה

ובמובן מסויים אפשר להבין את עם ישראל. מאז מצרים היו אין-ספור משיחי כזב, ואנשי בשורה. ואמנם לעתים היו אלה בשורות אמת, ורגעי גאולה אמיתיים. אך לרוב אלה היו נסיונות, בזדון או בשגגה, לתפוס את כיסופי הישועה וללכת שולל אחרי פנטזיות או שקרים בוטים. איך אפשר לדעת מתי הבשורה תהיה פתיחה אמיתית, ומתי היא דמיון פרוע? ומתוך שאלה זו נולדת ציניות, ועייפות החומר.

ר' קלונימוס קלמיש מפיאסצ'נה, ה'אש קודש', כתב על סיפורינו בשנתו האחרונה בגטו וארשה. בעומק זועות השואה בגטו, דיבר ה'אש קודש' על שיר הגאולה הלא היא שירת הים. בגילויו הראשון, עוד בתוך מצרים, היה זה השיר ששרו בני ישראל בשמעם ממשה בפעם הראשונה. הבשורה היתה עמוקה יותר ממילות עידוד. היא היתה שירה שבקעה מפיו של משה. ועם ישראל, עוד לא בדרגה שיוכל לפצוח בשירה בעצמו, שמע והדהד את שירתו של משה. כאשר הגאולה תבוא ממש, יוכלו כולם להרגיש ישירות את ההשראה ולשיר עם משה, אך הקבלה הראשונה שלה היתה עוד בעומק העבדות.

ובאמת כדי לצאת מחושך השעבוד, מעבודה רבה, צריכים אנו לשמוע את השיר, גם אם היא אינה אורגנית לגמרי לחיינו. אך יש זמנים, כותב רבי הגטו, שהייסורים כבדים מדי, ואין עוד כח ללב אפילו לשמוע את השיר. במקום כזה אין דרך להגיע אל הלב, והעבודה של המנהיגים, של הצדיקים, של מחזיקי הבשורה, היא 'להנהיג בנחת'.

לכאורה, בפשט, אפשר לפרש את רש"י שצריך להבין את הקושי ולסבול את חוסר ההקשבה. אך ה'אש קודש' אומר דבר יותר חזק. צריך לפעול לנחת מהייסורים, להרגיש את הסבל ולהתפלל ולפעול בשמים שיוקלו הייסורים, כדי שהעם יוכל לשמוע את השיר. לפעמים באמת הנסיבות אינן מאפשרות לנפש לשמוע. כי אם רק היתה הנשמה יכולה להדהד את השיר, הדרך לגאולה היא בטוחה. אך לפעמים מעומס העבודה, מכבדות החומר, מלחץ העולם, אין רוח מספקת בתוך האדם להתרומם להקשיב אל בשורת הגאולה. במקרה כזה, קיצוניות הגלות, צריך לדרוש הקלה מלמעלה. כל עוד יש אפשרות ללב האדם לקוות, המהלך של הגאולה יכול להתנהל לאיטו, ולהתפתח קמעא קמעא. אך כאשר הייסורים מונעים את הלב, את הכיסופים, את התפילה – ייסורים אלה צריך להמתיק.

והלימוד אלינו, אל עולמנו, הוא עמוק. ניתן לומר שעם ישראל מלא בשורות גאולה. חזרנו אל הארץ, אל ירושלים, והתורה אינה נסתרת. יש פתיחות רבות, ותנועה של תשובה, ושפע כמו שלא ידענו עשרות דורות. ובכל זאת, עומס החומר מונע מהתרוממות אל השירה. הדבר מתבטא יותר במעמקי נפש, ולא בשעבוד מפורש אל מלכות זרה, אך ההרגשה הצינית שאין דרך אמיתית לחיות חיי רוח כי העבודה קשה ואין זמן אמיתי לנשום – ההרגשה הזו יוצרת אטימות. ויש הרבה מבשרי גאולה – אמיתיים ופחות – אך לאדם השרוי בעבודה קשה אין לב אפילו להבחין בין אמת לשקר. איננו עוד בגטו ורשה, אך אם מן המקום ההוא הצליח ר' קלונימוס קלמיש לדבר על שירת הגאולה, על בשורת הרוח, על כיסופים וציפייה לחיים נטולי שעבוד – הרי שבוודאי אנו צריכים להפנים את הכיסופים האלה אל ליבנו, לשזור תקווה ותפילה ולזרוע את כוחות הישועה.

גם בעולמות הרוחניים יש עבודה קשה, שיקוע עמוק בעול החיים עד שהתחדשות האור נשמע מאיים, ומעדיפים אנחנו ללכת בדרכים ישנות. ואם אמנם איננו מוכנים לגאולה השלמה, ולשינויים שיתהוו בבוא העת, את השירה צריכים אנו לשמוע. ואם יש ייסורים, באופן פרטי או כללי שסוגרים את הלב ואוטמים את האזניים, על הייסורים האלה צריך להתפלל בכח – שנוכל לפחות להיות פתוחים להקשיב, ולכסוף, ולהתחזק בבשורה של ימים שיבואו עלינו.

וכל אדם שאיננו מסוגל להאמין שיש חיים 'קלים' יותר, מאירים יותר, קרובים יותר אל ה' ואל האהבה ואל התורה הלא היא החרות, שעבודת החומר או הקושי סוגרים לו או לה את ליבם, בין אם זה אנחנו או מישהו אחר – על אדם כזה צריך לפעול להקל מייסוריו, ולפתוח את ליבו. כי כמו במצרים, בוודאי שהיציאה מגיעה. אך להגיע אליה נצטרך לפתוח את הלב ואת האזניים לשירה, ולתת לה למלא אותנו ולכוון אותנו.

יהי רצון מלפניך, מקור הגאולה, שנזכה לקיים את צוואתו של ה'אש קודש': עס זאל זיך זאגען שירה (אז יש לומר את השירה).

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז