הלימוד הגדול

פעם היה מלך ששלח את בנו ללמוד הרבה חכמות. קרא לו המלך, והודיע לו שהוא רוצה לבחון אותו ואת מה שהוא למד. לכן הוא נתן לו משימה – לקחת אבן גדולה מאוד מהחצר של המלוכה ולהעלות אותה אל הגג של מגדל אחד. האבן היתה כה גדולה שגם הרבה אנשים ביחד לא היו יכולים להזיזה. ניגש הבן לעבודה, וניסה כל מיני תכסיסים ותכנונים להזיזה, ובכל פעם נכשל. אחרי שבוע של נסיונות כושלים, חסר רעיונות ומיואש, חזר הבן אל אביו, השפיל ראשו, ואמר ' אבי לא הצלחתי, אינני יכול להזיז את האבן'. אמר לו אביו: 'חשבת בני שאני רוצה שתזיז אותה כולה בבת אחת? בודאי שאי אפשר. אך אפשר לקחת פטיש, ולהתחיל לשבר אותה לחתיכות ובכל פעם להעלות חלק קטן עד שתעלה את כולו למעלה.'

סיפור זה סיפר רבי נחמן כמשל על עבודת הלב שלנו, שאנו רוצים להעלותה אל ה', ובכל פעם מתייאשים כי איננו מצליחים לשנות אותה ולהפוך אותה ללב חי רוחני ומאיר. והמסר הוא ברור – אי אפשר בבת אחת, אלא שצריך בכל פעם לשבור את הלב הקשה והמאובן שלנו קצת, ולהעלות חלק קטן. אך כמו כל סיפוריו של ר' נחמן, חבויים בתוך פשט הסיפור רמזים יותר עמוקים ונסתרים. ראשית, השינוי הגדול איננו רק טקטי, צורה אחרת להצליח באותה משימה. יש פה שינוי תודעתי – את האבן הגדולה צריך להעלות, אך בעצם צריך להפוך אותה לכל מיני שברי אבן קטנים. נקודה זו היא קריטית לנו בכל משבר וכשלון שאנו עוברים. התשובה מותנית לא רק בחוסר ייאוש, לנסות עוד פעם ועוד פעם. היא דורשת יכולת לשנות את צורת החשיבה, להבין יותר עמוק את משמעות החיים ולגשת אליהם בראש ולב חדשים. יש לנו אקסיומות, מושגים מובנים מאליו על פיהם אנו עובדים, ולפעמים בעבודתינו ובמסעינו בחיים נדרש מאיתנו לתפוס את כל הסיפור אחרת.

בלבי אני שומע עוד את קולו של משה רבינו שמחפש את הגאולה, מחפש את המקום אליו נגיע כאשר נצא ממצרים. יש בי צד שרוצה לראות גאולה לא רק כתהליך

נקודה שנייה היא שלעבודה זו נשלחנו לעולם ללמוד. החיים בעולם אמורים לגלות לנו את הלימוד הפשוט הזה. צריך לרדת לעומק החכמות בעולם, בין אם הם חכמות תורה או אחרים, ולהבין את הכוונתם – אל הסבלנות ואל העבודה של צעד אחר צעד. אמנם בסופו של דבר נגלה את המהפך הגדול שהם מחוללים בנו ובעולם, אך צריך שכל לימוד קטן יואר כחלק מהמהלך הגדול הזה. והנקודה החזקה והקשה ביותר במשל הזה – איננו יודעים את סופו. האם אחרי השיעור, חזר הבן והצליח ? אולי הרבי רצה שפשוט ניקח את הלימוד, ונלך איתו – בלי צורך להגיע לתוצאות. בוודאי שאחד המסרים הגדולים הם – אל תעצור בגלל כישלון. יש לימוד שבא מכל משבר ומחסום.

הסיפור הזה הוא מבחינה אחת יסוד בכל עבודה אליה אנו ניגשים. הוא מצלצל בצלילי הפרשות שאנו נמצאים בהם, כאשר אנו מגלים שלצאת ממצרים איננו שאלה של אפשר או אי אפשר. יציאת מצרים הוא תהליך שמצריך ומלמד הרבה אמונה, ובמהלכו נעבור כמה שלבי כישלון ומחסום. כבר מההתחלה משה רבינו מלא שאלות ומעצורים, ואף על פניו נכשל בתחילת הדרך. ונראה שאפילו הוא יצטרך לשבור דפוסי חשיבה והבנה בדרך אל האור. הלימוד הזה תסכל את משה – למה אי אפשר לנצח את הרוע בבת אחת, למה התהליך נהיה קשה לפני שהוא מתחיל להאיר? אך נראה שגם תסכול זה הוא חלק מהלימוד. עד שאין אנו נתקלים במחסום שבאמת שובר אותנו מבפנים, אין אנו מגלים את המיצרים של המחשבה, את הסגירות שמכבידה את האבן עד שאי אפשר להזיזה.

אך בהסתכלות עמוקה אל תוך הסיפור, מרגיש אני עוד רובד שמאיר לי. כי הלימוד שבסיפור נראה פשוט. אפילו ילדים "לפני גיל חינוך" קולטים שאי אפשר להזיז דברים גדולים, ובצורה כמעט בלתי מודעת ניגשים הם לפרק ולהעביר חלקים. ואולי מזכיר לנו רבי נחמן לחזור לתודעות הפשוטות שהיו נמצאים אצלנו בתת-מודע מגיל צעיר. ילד קטן כואב לו כאשר הוא אינו מצליח, אך תחושת הייאוש חולפת מהר, עד שהוא גדל ומלמדים אותו לשים ערך שלילי על כשלונות. כל השיחה של ה' אל משה היא נסיון להאיר לו, להחזיר לו, את האור של הגדילה והתודעה של תהליך.

ואולי באמת ישנו גם לימוד על ערך הלימוד בעצמו. הסופיות שנכנסת בראיית תהליכים על פי מטרתם נותנת כיוון, אך היא גם מאבדת את אור הלימוד. תלמוד תורה כנגד כולם. במובן מסויים אותה חוויה של ההתעסקות והתעמקות וחתירה להבין את אור ה' בהתגלותו היא אינה רק דרכנו אל האור, אלא המטרה בעצמה. ונראה בסיפורו של רבי נחמן שהוא מחפש להשאיר אותנו עם התהליך של שבירת האבן, של שבירת הלב והרצון לפתוח אותו, להבין כל חלק ממנו באורו המיוחד ולהעלות אותו אל המרומים. אין זה חשוב אם הצליח בן המלך, אלא הלימוד עצמו הוא האור. וכך ביציאת מצרים – היציאה אינה המטרה, אלא אותו משפט שנאמר על ליל הסדר עוד לפני שיצאנו – "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים."

בלבי אני שומע עוד את קולו של משה רבינו שמחפש את הגאולה, מחפש את המקום אליו נגיע כאשר נצא ממצרים. יש בי צד שרוצה לראות גאולה לא רק כתהליך, אלא כמקום שנגיע אליו. ואולי ההארה האמיתית של כוח הלימוד והתהליך הוא זה שבתוכו אנו באמת מתגעגעים, רוצים, שואפים, כוספים, חייבים שהמשיח יבוא. וכמו שאמר ר' שלמה על הפסוק "ארבעים שנה אקוט בדור" כפתיחה של קבלת שבת: תודה רבה שהתהליך כל כך ארוך, כל כך עמוק, וכל יום שעובר אני יודע יותר ויותר שהמשיח חייב לבוא היום.

המלך שולח אותנו ללמוד חכמות. באנו לעולם לגלות וללמוד על העולם. כל שהייתנו בעולם הזה (ואולי גם בעולם הבא) הוא שליחות של לימוד. אך בכל פעם הלימוד חוזר להארה של דבר אחד פשוט – צריך לשבור את הלב לאט לאט, להרגיש את האור שבתהליך של העלאת ליבנו אל הגג, אל למעלה, אל מקורנו האמיתי. ולמלך יותר חשוב שנלמד מכל הנסיונות – כושלים או מוצלחים – לראות את הגדלות בחתיכות הקטנות ולרצות, לרצות, לרצות בכל הלב.

ובלבי מרחשת תודה - תודה עמוקה לה' על התורה האין-סופית שלו, תודה על התהליך הארוך, ותודה עמוקה לרבי נחמן שנמצא ומאיר לנו בלימוד הגדול אליו נשלחנו.

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז