עד 'ושכנתי בתוכם'

ב"ה

התורה הכניסה אותנו פנימה לרגע. כל מה שמסופר בכל התורה מתרחש בעולם, בארץ, במימד ששייך הכלל. אמנם ישנם סיפורים של יחידים ושיחם הפרטי עם הקב"ה, בדרכים ושפה שאחרים לא שמעו. אך כולם עוד היו על פני האדמה, במחוזות שיכלנו לדמיין היותנו שמה, גם אם הדרגה הרוחנית שלנו לא מתאימה. אך לשתי פרשות וקצת, התורה מאירה לנו את השיח שהתרחש הרבה מעל פני האדמה, במעטה הערפל אשר שם האלוקים.

משה רבינו עלה אל ההר והשאיר את העם, ואת כל הנשמות שהיו שם – כולל את שלנו – ממתינים למטה לארבעים יום וארבעים לילה. את סוף החוויה הזו, מה שעם ישראל חוה ביום האחרון, את זה אנו נגלה ונשמע בהמשך. אך מה היה במשך שלושים ותשעה ימים? תורה – עדיין אין, וכנראה גם החטא עוד לא הופיע. שלושים ותשעה ימים של המתנה, של הכנת כלי, של ריק.

הרבה מחיינו 'מבוזבז' בהרגשה ריקה. יש כאלה שהחוסר-מלאות נמשך לשעות ואף ימים, ישנם כאלה שהיא ממלאת תקופות הרבה יותר ארוכות, וכידוע שישנם כאלה שעוד לא טעמו אפילו גרגיר של מלאות, שממלאים חייהם וזמנם עם דברים שנראים חסרי משמעות, באיזה המתנה פנימית, מודעת או שלא מודעת, להארה של משהו שייתן משמעות לחייהם. אך באמת 'ריק' זה הוא חוויה משמעותית, אם נדע רק איך לחיות בה.

והתורה העלתה אותנו למעלה, לשמוע קצת ממה משה רבינו שמע, לטעום מעט מן האור. לאזניים חיצוניות הטעימה הזו היא טכנית, שרטוט לא מובן של משכן – מקום שה' ישכון בתוכו. כל התורה כולה, שלפי המסורת נאמרה למשה בארבעים היום האלה, מצטמצמת ומצטיירת בתוך תיאור משכן זה. ואם אמנם איננו חשים את הערפל העוטף, את השכינה המדברת, את שינויי היום והלילה שלפי חז"ל הורגשו ע"י שינויי צורת הדיבור האלוקי, את עוצמת האור המצטייר מתוך המלים המועטות של בניין האוהל הקדוש – בכל זאת הטעימה הקטנה הזו היא בכל זאת מחברת אותנו למעלה.

ואור הפרשות האלה מתגלה על רקע מה שלא מסופר. שלושים ותשעה ימים של עם שלם שכבר חוה דיבור אלוקי, שיודע בתוך נשמתו את משמעות 'דברי אלוקים חיים', שהואר והשתנה פנימיותו לעולם, ֵעם מלא ציפייה ורצון אך באמת איננו יודע. בשביל עם ישראל כל פרשת תרומה (ותצוה אחריו) היתה בגדר 'עד דלא ידע'. הוא סוד שגם אחר שיתגלה יצטרך אינסוף לימוד – על פרטיו החיצונים ועל משמעותו הפנימית.

גם משה רבינו עצמו חוה דבר דומה בששת ימיו הראשונים, בעמדו בערפל עד גילוי קול ה' אליו ביום השביעי. אנחנו לא יכולים לדמיין את העלייה עצמה, ואת הדיבור הקדוש בראש ההר, אך פנימית יותר היא ה'לא ידע' של משה כאשר המתין. אך בלבי אני מבין שההמתנה היא יסוד נצרך לחיי תורה. הריק, האימה, החוסר ידיעה, ההסתמכות על משהו שאני מאמין בו אך לא מוכח לי, השחרור של כל מבנה מוכר כדי לקבל משהו חדש, והערפל שבתוכו אי אפשר לראות דבר – אלה הם יסודות בקבלת התורה הראשונה, והם בניין אב לכל הארה עתידית.

ובשבילנו זהו לימוד יקר מפז. הרבה מחיינו 'מבוזבז' בהרגשה ריקה. יש כאלה שהחוסר-מלאות נמשך לשעות ואף ימים, ישנם כאלה שהיא ממלאת תקופות הרבה יותר ארוכות, וכידוע שישנם כאלה שעוד לא טעמו אפילו גרגיר של מלאות, שממלאים חייהם וזמנם עם דברים שנראים חסרי משמעות, באיזה המתנה פנימית, מודעת או שלא מודעת, להארה של משהו שייתן משמעות לחייהם. אך באמת 'ריק' זה הוא חוויה משמעותית, אם נדע רק איך לחיות בה. אלה רגעי הערפל לפני הדיבור, ארבעים ימים בתחתית ההר בציפייה לצדיק הגדול שיאיר לנו תורה. שם למעלה נבנה משכן בפוטנציאל, שכדי לממשו נצרכים כל אחד ואחת מאיתנו בתרומתם הייחודית. האור בוקע מלמעלה בתוך כיסופינו. בונים אנו כלים בלי לדעת, יוצרים מציאויות עם כל התעסקות גופינו. ובכוונה זו, ברגע שהכל יהיה מוכן, יתגלה המשכן לא רק כבניין שנוכל להיכנס אליו, אלא בתוכנו ממש, בתוך הגוף הזך הזה שחיכה וציפה, שידע להכיל ולחיות עם הריק. 'ושכנתי בתוכם'.

ובהסתכלות זו כל רגע בחיים, שבמימד מסויים הוא מלא בתורה, בדיבור אלוקי, הוא משמעותי גם לפני שנגלה את עצם הדיבור. הרגעים ה'מתים', אותם קטעי חיים (ארוכים מאוד לעתים) כאשר העבודה נראית ריקה, והמאמץ האפור יכול לשחוק, הוא מעין הכנת הקלף עליו ייכתב הספר, פריסת הדף הריק עליו יצטייר הציור, השקט הממתין לפני הניגון.

התרומה שסופר עליו למעלה בהר בהתגלות התורה נבנה מהעשייה שתבוא אחרי הסיפור, אך חלקו נובע גם מהשקט שעטף את עם ישראל בשלושים ותשעה ימי הלא-ידוע לפני רדת משה מן ההר. והמתנה זו היא ששינתה את הדיבור מ'ושכנתי בתוכו [בתוך בניין המשכן]' ל'ושכנתי בתוכם'.

בפעם הראשונה עם ישראל נשבר ברגע האחרון, לא היה מסוגל לבנות את הקומה האחרונה. נבהלנו מהריק, ומאסנו בהמתנה. ונפלנו עד שהיינו צריכים את מסירות הנפש הגדולה של משה רבינו כדי להציל את התורה שבתוך סיפורינו. אך מאות שנים אחר כך, כאשר שוב נפלנו להמתנה ארוכה בשושן, כאשר נשמת משה התחבאה בתוך מרדכי ואסתר, התגלתה לנו הצצה (מעורפלת ושיכורה) אל המשכן הנבנה מחיינו שנראו שפלים. התאהבנו אז בתורה כי ידענו שאין מציאות שהיא באמת ריקה, שלמטה בהר הוא גילוי גבוה כמו (ואולי יותר מ)הגילוי בהר עצמו.

זהו האור של פורים. הוא נבנה מתשע השנים שבהם מרדכי ישב בשער המלך, מחכה וממתין בלי להבין למה. הוא נבנה משבעים שנות גלות, מכיסופים גלויים וסמויים למשכן הגדול. והוא האור שימלא את הריק, שנותן משמעות מאחדת לכל החיים שלנו.

כל דיבורי זה נובע מתוך הכיסופים האלה, תפילה שעולה מהלב לטעום קצת ממתיקות המשכן, ממשמעות החיים. ואולי אזכה, אולי נזכה לגעת בו בחג הקדוש המתקרב אלינו, חג פורים.

בתפלה על חיבור גדול והארה חדשה

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז