המשכן והארץ

ב"ה

חזרתי אתמול מחוץ לארץ. ובשמחה הזו נצבעות מחשבותיי. אי אפשר לתאר את ההבדל הגדול בתודעה, באוויר, בהארה. ומתנוצצת בי מחשבה קטנה לגבי פרשתנו – פרשת תרומה. ופלא גדול הוא הפרשה הזו המתארת את הדברים שנאמרו למשה בסיני בארבעים היום וארבעים הלילה. כל התוכן הרשום בתורה מימים אלה מרוכז בבניית המשכן – המקום בעולם המרַכֵּז בתוכו את השראת השכינה. ואם מושג זה הוא מוזר ובלתי ניתן להכלה בשבילכם, אינכם לבד. לחשוב על מקום כמיוחד להשראת שכינה הוא דבר שאיננו ניתן לתאור במלים.

אך הוייתנו כעם בנויה על המושג הזה – והמקום שלנו הוא ארץ ישראל. תאור בניית המשכן מקביל הוא לתאור בניית חיים בארץ כמרחבים מוגדרים של חיי שכינה. ואם הייתי בדרגה גבוהה של תורה, הייתי יכול לתאר זאת בהבנת כל פרטי ורבדי בניית המשכן. אך מחשבה קטנה יש לי. בתחילת הפרשה כתוב – 'ויקחו לי תרומה ...וזאת התרומה אשר תקחו מאתם – זהב וכסף ונחשת.' שלשה דברים (שהם הראשונים מתוך רשימה של שלש עשרה) אלה הם תחילת הבניין, עוד לפני ההקמה עצמה – רק בהכנה. אפשר לקרא אותם כחומרים – מתכות יקרים שהם חומרי הגלם של המשכן. אך בתוכם הם מחזיקים גם אורות פנימיים יותר.

הדבר הראשון שצריך כדי להתחבר לארץ, למשכן הוא הידיעה על האור הנמצא בפנים והמוכנות לגעת בו, להשתמש בו, להכיר אותו. בלי הכרה זו, אדם, ועם, אינם מסוגלים לבנות מקום ובית של הארת קדושה

זהב – שמו מכיל בתוכו את המלים זה הב. הוא מורה על היכולת לראות את ההארה וההתנוצצות שנמצאת כבר – זה. הדבר הראשון שצריך כדי להתחבר לארץ, למשכן הוא הידיעה על האור הנמצא בפנים והמוכנות לגעת בו, להשתמש בו, להכיר אותו. בלי הכרה זו, אדם, ועם, אינם מסוגלים לבנות מקום ובית של הארת קדושה. אפשר להוסיף לזה הכרת ה'זה' הנמצא בארץ עצמה – קדושת המקום הטבעית. אחר כך צריך כסף – כיסופין. כי כפי שר' נחמן מלמדנו – תחילת ההתקרבות היא התרחקות. תחילת הדרך היא בהכרה בגדולה אליה אנו שואפים, ובמרחק הגדול שזה נמצא מאיתנו. וכדי לגשר על הפער בין זה לבין מצבנו העכשווי דרושים לנו הרבה כיסופים – הארת רצון בתוכנו ללכת את הדרך הארוכה. (הכסף הוא גם החומר המרובה במשכן, וכך שימש גם לציפוי הווים והחישוקים, תרתי משמע). ונחשת – נחישות וכח גדול של התמדה וחיזוק כדי להגשים ולהאיר את הקרבה הגדולה של המקום.

בתפלה על חיבור גדול והארה חדשה

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז