החופש הגדול

ב"ה שלהי אב, ערב ראש חודש אלול.

יש חופש גדול באב, בכל העולם, ובפרט בעולם התורה. ועם כל ה'כבדות' של אב, רוב רובו מסתמן בסימן שמחה, וסוג של התפרקות. אחד מהימים הטובים בשנה המופיע בחודש הזה – טו באב - מאיר את נקודת השחרור מהצמצום. וכך יאה לחודש אב, שבו מאיר כוח האב שהגיע כבר לפרקו, שיכול להוליד ילדים ולנסוע רחוק ולהביא פרנסתו הגשמית והרוחנית ממרחקים.

ובכל זאת, למרות הכל, ישנו בתוך זה עדיין משהו כבד. הבגרות מביאה איתה רצינות מסויימת, ומתגנבת לתוך אור החופש אותה מחשבה שהכל הולך לקראת החזרה לעבודה. הפורקן הקיצי מועב ע"י החום המעיק שמזכיר את הרצון (הזקן) להישאר בתוך הבית ולחזור ל'שגרה'.

ובתוכה אדם יוכל לומר באמת: אנא זמין למיהוי [אני מוכן להתהוות]. והאדם, כל איש ואישה, יכול להתהפך לילד וילדה שוב, נערים המחפשים את דרכם אל האור, אל הטוב, אל ה'

כי חופש אמיתי, חרות אמיתית, אינה מוגבלת בזמן, אלא מפכה ומאירה בתוך כל השדרות של המציאות. בשבילה, בשביל אותה החרות הנמצאת בתורה, דרושה אנרגיה אחרת, משב רוח פנימי צעיר. והִוא מתחילה מחופש הרצון. היכולת הפנימית לדעת בברור שבתוך תוכי יש אפשרות, יש בחירה חופשית. ועל הסתירה המובנית, שבכל זאת הקב"ה מחליט ויודע הכל, אינני מסתכל. כי באמת חופש רצוני מושרש בחופש רצונו המוחלט. כל תנועה של ה' נובעת מרצון, וכאשר אני מסוגל להיות דבק בו, כלול בו, אותה נקודת רצון יכולה להאיר בי. ובהגיע אדם לנקודת רצון זו, זוהי נקודת הצדיק שבו – ובה צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

יש כמובן כל כך הרבה עבודה פנימית של שחרור, של זיכוך, של תיקון עד שרצוננו יהיה מבורר לגמרי, אך העבודה מתחילה במקום יותר צעיר, רענן, לא מוחלט. זוהי נקודת אלול. אפילו במילה שלה כלול כל כך הרבה – אִלוּ, לולא, לול (של תינוקות), ואפילו בצלילה היא מזכירה את המילה 'עלול'. כל המלים האלה הן נקודות של אפשרות והתחלה. באמת החודש הראשון של השנה הוא באמת חודש 'מינוס אחד' של השנה הבאה. היא מאירה יותר את עניין החלום והרצון, ומזכירה לאדם – שום דבר עוד לא התחיל. ובתוכה אדם יוכל לומר באמת: אנא זמין למיהוי [אני מוכן להתהוות]. והאדם, כל איש ואישה, יכול להתהפך לילד וילדה שוב, נערים המחפשים את דרכם אל האור, אל הטוב, אל ה'.

ונקודת הבחירה שורשה במקום אחד, הנקרא בית הבחירה, על שם שמו הראשון בתורה, המופיע פתאום בפרשת ראה: המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. יש במקום המקדש הארה גדולה של הבחירה, ומתוך כך אדם יכול לבוא למקדש ולגלות שהחיים אינם סגורים ומוחלטים, אלא ברי היפוך. וכך אישה המביאה קרבן משנה סדרי שמיים, ופותחת לעצמה חיים חדשים. וכולנו משתתפים בקרבן ראש חודש, אותה עולה המכפרת, כביכול, על הקב"ה בעצמו. ופתאום העולם יכול להתחדש, ללבוש צורת פנים חדשה, "ותחדש פני אדמה".

וכאן נוגעים אנו באמת בחופש הגדול. ויש בחופש זה שתי פנים. אפשר להסביר זאת בכל כך הרבה אופנים, אך בשורש – ישנו חופש של התמסרות, של שחרור כל התנאים שאנו שמים על הקב"ה כדי שנסכים לשמוח במציאות. במקומם אנו מתבטלים לחופש של זרימת החיים, ומקבלים את כל הבא עלינו – ללמוד, לשמוע, לקבל, להכיל, לחיות. ואם נצליח, ואם ניכשל, אם יהיה לנו נוח או מייסר, אנו משחררים. אלה הפנים הראשונות של השחרור – 'אני לדודי', וכל מה שהוא מביא לי אני אוהב.

והפנים השניות של החרות – להביע רצון בצורה מלאה. 'ודודי לי', לרצוני. לשאוף, לכסוף, לרצות בלי גבול, ולעשות מה שביכולתנו לעשות לכיוון הרצון. אם נקבל את פני החופש האלה, נשחרר את כל ה-'אבל'-ים, את כל ה-'אם רק'-ים, את כל הסייגים והמחסומים על הרצון. אין זו הבטחה של 'הצלחה' אלא השקעת כל כולנו לרצון. לאן נגיע? איננו יודעים. אך אלול איננו חודש של הגעה אלא של חתירה ושאיפה. יש בחודש הזה משהו צעיר מאוד, שאיננו מתחשב במציאות נתונה אלא רואה הכל בעיניים שואפות.

ואלו שתי הפנים נראות סותרות, אך בשורש הם תנועה אחת – אל חרות אמיתית, אל חיים בהם איננו מגבילים את עצמינו, או את הקב"ה. והעבודה היא אין-סופית, ומגלים אנו בתוכנו את כל המחסומים הפנימים, את כל העצבות ואת כל הוותרנות שלנו, וצריך כל פעם להתפלל עוד ועוד להפוך את המילה 'להצטער' ממשמעות של 'צער' למשמעות של 'צעיר' – להיהפך לצעירים.

ובשבת הזו, ערב ראש חודש אלול, בשלהי החופש הגדול של 'אב' לפני שהיא תתהפך לחופש הגדול של אלול, מתפלל אני, עבורי ועבור כל ישראל, שנגלה שוב את החופש האמיתי, את הרצון האמיתי שלנו, את האפשרות, את הצעירות (בכל גיל) ואת האהבה הגדולה.

חודש טוב

שבת שלום חברים וחברות בקהילת ואני תפילה

רז