המשכן הראשון

ב"ה

חוזרים שוב אל התמימות, אל הרגעים הראשונים – משה בהר, ארבעים יום וארבעים לילה של ציפייה. כמעט בסוד, התורה מספרת לנו קצת מן ההארה שהוא קיבל. את הרוב נלמד אחרי כן – הרבה אחרי כן. בכתב ובעל פה, לאורך דורי דורות, כי אפילו מה תלמיד ותיק עתיד לחדש – כבר נאמר למשה בהר. אך דבר אחד התורה מפרשת לנו במקומה, בהארה שקיבל משה בהר. המשכן.

תמונה, ציור, תבנית ראה משה. והתבנית נרשמה לו עמוק. רושם זה היה סביל, למרות שכמה פעמים נאמר לו – 'כאשר אתה מׇראה בהר". תזכור, אמר לו ה'. הדברים שתבנה, שייבנו, צריכים לאחוז בתוכם את הרושם הזה. יש עומק במשכן, רבדים על רבדים, שכל פרשיות המשכן (חמש בספר שמות ועוד ספר ויקרא ברובו) נוגעים בהם. ויש רובד מיוחד של ההתחלה, של האור הראשון. באור הראשון הזה אין עדיין את רשמי העגל, וזהב הינו חומר של מלכות. אין נגיעה של כפרה במשכן. והשכינה תשרה בו – לא בתוך טומאתינו אלא פשוט בתוכנו.

דבר אל בני ישראל, קח דיבור אליהם, ויקחו לי תרומה, ויקחו את כל העולם הזה אל ה', אל ההר. כל הזהב, הכסף (כיסופים), הנחושת (נחישות). כל החומר ושעריו הגדולים, ואת היופי בעולם

עניין הרושם במשכן איננו רק כדי שמשה יוכל לזכור את הדברים כאשר הם ייהפכו לדבר מעשי, כאשר הוא ירד מההר. הרושם של הראייה בהר, הראייה השמימית, הוא אחד מתפקידיו העיקריים של המשכן. חווית המשכן אמורה למשוך את תשומת לב האדם, את נפשו, אל האור של למעלה. התבנית כמו שמתואר בכמה מדרשים הוא אותו תבנית בה בנויה ירושלים של מעלה, ומקביל למעשה בראשית. הציורים הרבים שבו – כפתורים, פרחים, גביעים משוקדים - מכניסים לתודעה משהו מעבר לחוויה הפיזית הפשוטה של המקדש. יש אור מלמעלה, 'כאשר הראית בהר'.

ונגיעה קצרה זו שתהיה לנו, לפני שניכנס לעולם החטא, עולם התיקונים, עולם השבר והגעגועים, בארבעים היום וארבעים הלילה של לוחות הראשונים, יקרה מפז. העובדה שהתורה האירה לנו את המשכן לפני ששמענו על נפילה, מגודל רוממות הר סיני, וראיית האלוקים, מעידה שיש אפשרות כזו בעולם, שיש לנו דרך לשמוע קצת על עולם שלם. וכמו ששמענו על אדם וחוה לפני נפילתם, ועל יוסף ואחיו לפני המכירה, על המאורות הגדולים לפני שאחד נהיה קטן – לכל השברים בעולם קודמת הארה של תמימות ושלמות, ולו רק לתת לנו אור של תקוה.

הארה זו אינה שקרית, גם אם אין אנו יודעים איך להשיגה. המלים של התורה – החומרים, הצבעים, התמונות, הצורות, אפילו המידות – הם שערים לתוך האור העליון. וכך אפשר לקרוא לפרשה 'תרומה' – מלשון הרמה. עלינו לרגע עם משה למעלה. והתורה אומרת – 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה'. תמונה זו אינה מתנתו הפרטית של רבינו הגדול. היא פתח שהוא נצטווה להאיר לנו.

והרגשת הלב שלי היא שאנו אמורים להתפלל את פרשת תרומה, להתחבר ולאהוב כל מלה, כל מדה, כל מקצוע ויתד. וכמו שהם מצופים זהב, גם אנו נצפה. כמו שהם מחושקים כסף, כך אנו מלאי חשק וכיסופים. ומסביב לכל נקודה, כמו זר, ההילה הגדולה סובבת, נותנת עליה את אותותיה. וכך, לאט לאט, בונים אנו משכן, והוא יתברך שוכן בתוכנו.

וזהו כוחו הגדול של משה, שיכול להאיר לנו להתרומם, לחיות את עולם החומר ברמזיו הגדולים על עניינים פנימיים. זוהי תפלתו הגדולה, וגם שלנו. דבר אל בני ישראל, קח דיבור אליהם, ויקחו לי תרומה, ויקחו את כל העולם הזה אל ה', אל ההר. כל הזהב, הכסף (כיסופים), הנחושת (נחישות). כל החומר ושעריו הגדולים, ואת היופי בעולם.

ואולי נוכל לגעת, לפחות ברמיזה קטנה, באותה תמימות של המשכן הראשוני, של החלום הגדול.

בתפלה על חיבור גדול והארה חדשה

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז