לימוד היופי

ב"ה

משנכנס אדר מרבין בשמחה. אך הדעת עוד נשארת לנו עד אמצע החודש. ההרחבה שקורית לנו בימים האלה עדיין לא הגיעה לרגע של הפסיעה מעבר לגבול הידיעה, ומתוך כך קרואים אנו להרחיב את הדעת עד קצהו. השמחה פותחת דעת. וזו מתרבה גם כן בתחילת אדר. התורה מעמיקה ומתרחבת ואיתה אנחנו.

ובעומק התורה, חבוי בתוך הענן שבראש הר סיני, קיבל משה במשך ארבעים יום וארבעים לילה את שרשי הדעת שיצמחו לכל יריעותיה במשך הדורות, 'ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני'. נראה שמה שהוא קיבל בארבעים יממות הללו הם יסודות התורה הקרובים ביותר לצורה האין-סופית שלהם בשמי מרום, ומתוך כך חשוב לנו לחפש ולחפור להגיע אליהם. אך התורה מספרת רק חלק קטן מהלימוד וההתרחשות שם. שתי פרשות ורבע תופס פרק הזמן הזה, והפרשות קצרות. הן מתעסקות רק בעניין אחד – בניין המשכן ועבודתה.

כל דבר פונקציונלי במנורה אינו מתואר פה – מידות, סוג של שמן, גודל הפתילות. לא, מרכז העניין נראה שהוא – יופי. הדר, תפארת

על עובדה זו ניתן להרבות את הדיבור, אך דבר אחד ברור – אם נרצה להרגיש קצה חוט ממה שאירע שם, מה שעבר אל משה, אלה הפרשות לפתוח. במעשה המשכן, בהארת בנייתו ובמידותיו וחומריו ישנם סודות ותורות שלמות. ודווקא באדר נוגעים אנו בתיאורים אלה, מתוך התרחבות הדעת שהשמחה מביאה, כי בשכרותינו הקדושה פתאום אנו מבינים שהאמה וחצי ועשרים האמה אינם סתם מספרים, מדידות שיתנו למשכן מימדים, אלא פתחים לתובנות השמים וסודותיו.

ואם נרצה לקבל הארה מהמשכן, כנראה שפתח גדול יבוא מנקודת האור במשכן, הלא היא המנורה. המנורה, שמכל הכלים ותבניות המשכן היא היחידה שנרשמה בלי מידות, היא יסוד אחד להבין חלק אחד מההארה הגדולה שרבינו משה קיבל בהר סיני. בצורה מפתיעה, אף אחד מחלקי המנורה אינו מתואר באורכו או ברחבו. בניגוד לארון, לכפרת ולבניין האהל בכללותו, אין אף מידה במעשה המנורה. הכלי שמחזיק את האור מתואר בצורה מפורטת, אך לא כבול למדידה מסויימת.

אולי מתוך כך אפשר להתחיל להבין למה נאמר עליה שמכל הדברים שהראה ה' למשה בהר סיני, דווקא בזו משה התקשה. 'מקשה תיעשה המנורה'. ואם ה'פשט' מתכוון לכך שהיא תהיה מקשה אחת, לא מחולקת לחלקים ובנויה מתוך הלחמה או דיבוק אלא עשויה מחתיכת זהב אחת שלאט לאט יוחקק בה צורה של מנורה, אין ספק שבתוך מילה זו חבויה גם הקושי בבנייתה. אפילו עצם ה'פשט' מזמין קושי, כי לבנות דבר עם פירוט של כפתורים ופרחים, ציורים על כולה, וקנים שיוצאים מצדיה אך פונים אל עבר הפנים שלה וכל זה לא כחיבור של חלקים אלא מקשה אחת – זה עצמו דבר שקשה לעשות ולדייק בה. אך מעבר לכך חז"ל מתארים תהליך לא פשוט שעבר משה בבנייתה: בתחילה התקשה בה – אז ה' הראה לו את צורתה בתוך האש. גם המדרש הזה מקשה עלינו כי כל דבר שרואים אותו באש, שהיא הרי בוערת ומתנועעת תמיד, הוא דבר קשה לתפיסה. אך גם תמונה זו עצמה לא הספיקה. לאחר מאמצים, עדיין התקשה בה משה, עד שה' אמר לו – "מקשה תיעשה המנורה": תזרוק את הזהב לאש – והיא תצא מאליה. או במלים אחרות, אם אתה לא יכול אעשה אותה בעצמי.

תהליך זה מוזר ולא ברור. מדוע באמצע תיאור בניית המשכן – משכן שאמור להיבנות על-ידינו (ובתיאור ראשוני ע"י משה) – פתאום מופיע כלי שמימדיו לא ברורים ואפילו הבר-דעת הגדול ביותר שלנו אינו מסוגל לתפוס ולתאר אותו לפרטיו, רק כדי לבסוף להורות – זרוק את הזהב לאש ואעשה אותו בעצמי? אפשר לדמיין את התסכול הגדול שזה היה גורם לנו, אך גם אם משה רבינו גדול מרגשות אלה, לאן מועדות פני הלימוד הזה? ואם הלימוד הוא לימוד של ענווה, למה לא לומר מלכתחילה – הנה כלי שאינך יכול לבנות בעצמך?

ונראה לי שאפשר ללמוד כאן דבר עמוק וגדול, וחשוב לנו - שוכני הארץ ולא הענן - כמו שהיה חשוב למשה באותו מעמד. עניין המנורה ותפקידה שונה משאר הכלים במקדש. הנרות הדולקים אינם מאירים כדי לתת אור לחדר, כי נרותיה מכוונות אל אמצעה – "והאיר אל עבר פניה". גם בניינה מלא דברים 'לא-שימושיים'. כפתורים (שהם כנראה צורות של תפוחים בתוך קניה) ופרחים (שושנים המצויירים בה) משוקדים (מצויירים) אינם עוזרים לאור להאיר, ונראה שעניינם הוא רק להדר. וכמו שנאמר על בגדי הכהן הגדול – 'לכבוד ולתפארת'. כל דבר פונקציונלי במנורה אינו מתואר פה – מידות, סוג של שמן, גודל הפתילות. לא, מרכז העניין נראה שהוא – יופי. הדר, תפארת. המנורה נראית פה כמי שמאירה את האור עצמו – להציגו במלוא הדרו. הנרות מופנים אל גוף המנורה, אל פניה, ומדגישים את יופיה.

דבר זה איננו פשוט לנו. לכלים יש תפקיד, וגם אם הוא עמוק מהבנתינו, מצפים אנו לתיקון מסויים שיבוא על-ידם. ואולי גם המנורה ממלאת תפקיד כזה, אך תיאורה מכוון למקום אחר – היא ביטוי לאור, כלילת יופי, וכך היא קוראת לנו להביט, להתפעל, ולהתענג מאורה. ובעומק אפשר לומר את אותו הדבר על האדם עצמו. נבראנו בצלם אלוקים, ועניינו של צלם הוא לבטא, לסמל, להאיר את האור. נראה שייעודנו האמיתי הוא שכאשר יסתכלו עלינו יראו דמויות המזכירות את בוראם. עניין זה הוא מֵעֵבר לעשייה שלנו, מֵעֵבר לתיקונים והמצוות, היצירות והבניינים שאנו מצליחים לבנות. ודבר זה נמצא איתנו מההתחלה, רק שצריך להקיש על כל הצורה, להוריד את הקליפות ואת ההסוואה שהצלם הזה נתון בה, ולגלות את תיאורה ע"י זיכוך זה. 'מקשה תיעשה'.

עניין זה הנוגע עמוק לאור שאנו מחפשים להאיר נוגד את התהליכים האחרים שאנו קרואים לעבור – תהליכים שבהם יש מידות מסויימות ויצירות ליצור. ואת העבודה הזו אנו כן אמורים לעשות, אך בסופו של דבר היא נעשית ע"י שאנחנו פותחים את המודעות שלנו לעשייה שה' עושה בתוכנו. הרמת הידיים, שאיננה יאוש אלא זריקה חזרה אל ה' את כל מעשה ידינו, היא הפותחת את הכרת האור במלואו. אך בתחילה אנו אמורים לעבוד בה, לחפש ולהתבונן, לנסות כפי יכולתינו לבנות כלי שיוכל להאיר. וזו עבודה קשה, בגלל חוסר ההגדרה שבה. כל נשמה היא ייחודית, בלתי ניתנת למדידה. אך יש בה אור מיוחד, וכפתורים ופרחים שבולטים כאשר מגלים אותם, ומצויירים בה ציורים שעין מלוטשת יכולה להבחין בהם. וכך הקושי שבעבודה הוא עצמו חלק מההארה. אין זה מעיד על עניין שלילי, אלא מזמין אותנו לראות בתוכנו עד כמה אין-סופית היא נשמתינו. וכמו בכל אמנות, העבודה הופכת מאירה בעצמה ולא רק כלי להשיג את התוצר הסופי.

וכך היא פעולתו של החודש הזה. מתחילתו אנו מתרחבים, ודעתינו יכולה לראות יותר, וגם יותר עמוק, אל תוך התורה ואל תוך עצמינו. וככל שמתקרבים אנחנו אל מקור השמחה, מבינים אנחנו שבסופו של דבר נצטרך לזרוק את החיפוש, את התחפושת, חזרה אל ה' שיגלה לנו – מעבר לדעתינו – את האור ואת האמת. ובאותו רגע נגלה, אולי, את פני המנורה שתאיר לנו את דרכינו בחיים

בתפלה על חיבור גדול והארה חדשה

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז