אהבתו של תם

ב"ה

פעם אהבתי אוהלים. הם היו ביתי, וישבתי בהם ימים ולילות. למדתי, התבודדתי, וחייתי במערה, פרי יצירתי, של התבוננות ותפילה. ועדיין לבי משתוקק אל ימי הנעורים. לא אחזור לבד אל האהלים יותר. גם בהכנסי אליהם עתה הם מלאים במשפחתי ובחיי הבגרות. מאז גיליתי את דרכי עם הצאן.

עבודה אחרת היא זו – יום יום, כבש כבש. החיים נהיו ארוכים ומלאי סבלנות. גם פה יש התבוננות, וחלומות גבוהים, אך אלה הם בשדה. בצעירותו השדה היה מקום מפחיד, מלא תוהו וצללים ומוות תמידי. אך יש חדש תחת השמש, או לפחות בחיי. זאת אחת מנקודות השמחה בַּאֲני העכשווי – שאיני מוגדר, יכול להתחדש ולמצוא אור וקדושה בכל מקום ותפקיד. ובאותו רגע גורלי, בבאר, שם גיליתי את דרכי החדשה ואת אהובתי, ידעתי שיש בי כוחות חדשים.

ועדיין אני כוסף לאוהלים השקטים, לחיים הפשוטים, לרגעים בלי ילדים ונשים, בלי רגשות וקנאה ותיקונים קטנים. פעם הייתי תמים, והעולם היה פשוט ועמוק. העמקות נשארה אך תמימות מקבלת משמעות חדשה – מורכבת, מסובכת. נדרש ממני שוב ושוב להושיט ידיי אל מעמקי הנפש כדי להרגיש את האמת המַנחָה. היא נמצאת שם עדיין, מתחת כל הלבושים והתחפושות, אך היא דורשת עבודה מתמדת.

גם אם איני אותו איש שישב רק באוהל, ואם תמימותי למדה פרקים חדשים של חיים, ולבי יודע אהבה וכאב חדשים, בעומק נשמתי הנני אותו איש תם, רוצה עומק וקדושה ואחד

והעולם סביבי, האנשים – הקרובים והרחוקים – אינם מניחים לי לשוב אל אותם אוהלים תמימים של נערותי. יודע אני כי החיים האמיתיים המלאים אינם מסתפקים בהם, כי האמת מסתתרת בכל מקום, בכל פינה, ומבקשת להגלות. אלוקים גדול, גדול מאד, הרבה יותר משהבנתי לפני צאתי מעיר הולדתי. כדי לראותו ממש, ללמוד עליו, לעבדו – חייב הייתי לעזוב הכל מאחור, ולבנות חיים חדשים. להתחתן, לעבוד, לגדל ילדים, וללמוד לנווט בין הצאן והקשיים, בין אנשי הטרף והאוהבים הצמאים לקשר תמידי.

ומתחת לכל הולך אני עם החלום, הארה שקיבלתי ברגעי החשוך ביותר, במיטת האבן באותו מקום חשוך וקדוש, נפלא ונורא אליו נפלתי בלי לדעת. בלב הכעס והתסכול, הייאוש והחשיכה, גיליתי כי ה' עומד עליי, משגיח ומנחה, ואינו מוותר עליי. כיווּן יש לי ושורש חזק, ואני יודע כי אחזור יום אחד אל הבית הקדום, ואל האדמה האהובה. ובאותו חלום לבי נזכר כי אגלה פה, בגלות, אהבה ואמת, ואת התורה החדשה.

ובנדודי למרחקים, ובכל חיי החדשים ולעתים מבלבלים, בין כל המריבות והעבודה הקשה, נאחז אני באותה תמימות ראשונה. היא הולכת איתי בכל מקום, קוראת לי לשוב אליה פן אבלע בתחפושת. זכור נא אותי, היא מבקשת, ומהדהדת את קול בוראי ואלוהי הקורא לי לשוב אל ארץ מולדתי. ובתוכי וממשפחתי שומע אני את הקריאה, ואֵעָנֶה לה. כיסופיי ייהפכו למלאכים שילווני חזרה.

וגם אם איני אותו איש שישב רק באוהל, ואם תמימותי למדה פרקים חדשים של חיים, ולבי יודע אהבה וכאב חדשים, בעומק נשמתי הנני אותו איש תם, רוצה עומק וקדושה ואחד. עוד אצטרך להיאבק עם כל החושך שאספתי נגדי, ולהתעקש להוציא ברכה מכל אויבי. אך עתה, שכבר ראיתי את עצמי במראה, וסבלתי כבר על כל חטאי, ולמדתי על קושי העולם הזה, אין דבר חשוך ממני. כל הכתמים ונקודות החוּם, כל דבר הנראה פראי ומחוץ למסגרת, כולם יהיו לי עתה לברכה.

פעם אהבתי אוהלים, ותמימות. ולעולם לא אעזוב את אהבתי, גם ביציאתי אל העולם, ובגילוי אהבות חדשים. יום אחד אחזור לשם ואלמד שוב את בניי - שם בארץ מולדתי ובמקום לב נעוריי.

שבת שלום

רז