אף על פי

ב"ה

הפוך בה (הב) והפוך בה (הב), וכלא בה. כך אמר בן בג בג (גב גב) על התורה. כשהופכים אותה – ומתרכזים ב"הב הב [תן תן]" בכל זאת הכל נמצא בה. כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. גם כשיש בה – בעומקה – רצונות איש ואיש, בכל זאת יש יותר עמוק גם מזה. וברוח המהפכה הגדולה רוצים אנו גם להפוך את המשנה: אנא ה', בטל רצון אחרים מפני רצוננו, כדי שנבטל רצוננו מפני רצונך. כי אלה הפורים – הגורלות – גילויי הרצון האמיתיים: שלנו ושל ה'. ומחפשים (מתחפשים) אנו להלביש את הרצונות האלה, ובד ובבד לראותם בלי לבושים.

בכל השנה מדברים אנו על הדברים כסתירות – הפכים שאי אפשר ליישבם. איך רצון (אנוכי) יכול להשתלב בתוכנית השורשית האלוקית, והכל מתנהל ברצון ה' המוחלט, ובכל זאת "כן יסד המלך על כל רב ביתו – לעשות כרצון איש ואיש", לקיים את הבחירה החופשית. אך היום מחפשים אנו משהו מתחת לסתירות: מקום אשר מרדכי (מר דרור – מלכות, השפעה, בחירה חופשית על פי ר' נחמן) ואסתר (המציאות האלוקית שבתוך ההסתרות של העולם) עובדים ביחד נגד המן (ממוכן – המציאות הלכאורה-סדורה מראש), ומשתמשים באותו עץ (עצה) שהוא הכין להראות לו שבאמת הכל תלוי ברצון.

ובאמת גם בגוף האף הוא מעל לפה, למרות שהם מחוברים. רוצים אנו את הריח העמוק (אסתר היא הדסה בריח של הדסים, מר דכי – מור טהור) שלא רק יהיה יותר חזק מן הפה, אלא שישלוט עליו

ורבי נחמן העיר: העיקר זה אסתר – לכן קוראים למגילה (במגילה) אסתר. הנקודה הנסתרת במציאות היא זו שאנו מחפשים באמת. אותה נקודה, נשמה, הארה, גילוי שהיא הסוד האמיתי: כאשר מגלים אותה היא נשארת סוד. כי התורה שבסתר, שבלב, שנמצאת גם כאשר אנו "לא נמצאים שם" – זו התורה של פורים. היא התורה שהופכת את הלא-לשמה לשמה, את הרגשת הכפייה [ושמעתי בשם ר' מנחם פרומן זצ"ל שזה הסוד של כפה-כיפה עליהם הר כגיגית – כמו כיפה] להרגשה של אהבה. כל מעשה טוב שנעשה שלא-לשמה נובע מחוסר חיבור עמוק לפנימיות העניין, אך בכל זאת מן השפה לחוץ (בפה) אנו עדיין מתבטאים בצורה טובה. אבל להיות לשמה זה עניין יותר פנימי – של הנשמה (הנשימה שהיא באף). ולפעמים המראה החיצוני והביטוי לא נראה קדוש, אך הריח – אה, הריח – איזה לשמה יש לריח הזה.

וכך אומרת הגמרא – "ואף-על-פי-כן הדר קבלוה (חזרו וקיבלו אותה) בימי אחשורוש". בימי אחשורוש (כאשר חשנו בראשנו, כאשר הרגשנו שהראש אינו במקום), קיבלנו שוב את התורה ממקום של "אף על פי כן" – האף התגבר על הפה, הריח התגבר על הביטוי. הפנימיות, האהבה, החיבור – ה'לשמה' – התעצם מעבר לכל פגם שבביטוי. ובאמת גם בגוף האף הוא מעל לפה, למרות שהם מחוברים. רוצים אנו את הריח העמוק (אסתר היא הדסה בריח של הדסים, מר דכי – מור טהור) שלא רק יהיה יותר חזק מן הפה, אלא שישלוט עליו. ונהפוך הוא – אשר ישלטו הריחות בביטויים – לגמרי!

וכך אומרת הגמרא – "ואף-על-פי-כן הדר קבלוה (חזרו וקיבלו אותה) בימי אחשורוש". בימי אחשורוש (כאשר חשנו בראשנו, כאשר הרגשנו שהראש אינו במקום), קיבלנו שוב את התורה ממקום של "אף על פי כן" – האף התגבר על הפה, הריח התגבר על הביטוי. הפנימיות, האהבה, החיבור – ה'לשמה' – התעצם מעבר לכל פגם שבביטוי. ובאמת גם בגוף האף הוא מעל לפה, למרות שהם מחוברים. רוצים אנו את הריח העמוק (אסתר היא הדסה בריח של הדסים, מר דכי – מור טהור) שלא רק יהיה יותר חזק מן הפה, אלא שישלוט עליו. ונהפוך הוא – אשר ישלטו הריחות בביטויים – לגמרי!

וכך הוא עולמו של התיקון האמיתי, של התשובה האמיתית, של צדיקי האמת: 'עד שהמלך במסיבו, נרדי נתן ריחו'. הנרד, ריחו לא נעים, אך במסיבת המלך (הלא היא פורים) הנרד נתן ריח טוב. רש"י מביא ש'נתן ריחו' זה לשון חביבות. הריח הרע נהפך לטוב – לאהבה - במסיבה (משתה) של המלך.

והעבודה הפשוטה של פורים היא בשני כיוונים. החוצה – בפה בביטוי – אנו משחררים (לפחות קצת) את הביטוי, מתחפשים, מחפשים, מנסים להפוך את הכיפה-כפייה לכיף. ובפנימיות, בעולמה של אסתר, שואפים אנו אל הריח הטוב, אל ה'לשמה' של חיינו, אל הרצון האמיתי שלנו ושל ה' יתברך. וכאשר המן יחזור אל העץ אשר הכין, והעצה תשתחרר מקליפותיה, מתפללים אנו לשמוע בקול את התורה – תורה לשמה, תורת פורים.

פורים שמח

שבת שלום

כיף של אמת

אור גדול ומאיר באהבה גדולה חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז