בין פורים לפסח

ב"ה

יש תמיד, ויש עכשיו. יש קביעות ויש חידוש. יש אחד, ויש הבדלה. יש את כל החיים, ויש רגע. יש למעלה מהזמן, ויש אין זמן. יש אין סוף 'דלא ידיעא', ויש דעת. יש שחרור, ויש עבודה. יש לב, ויש חכם-לב. יש הויה, ויש זיכרון.

יש פורים ויש פסח. מהאהבה האין-סופית מעֵבר לדעת נכנסים אנחנו לאהבה שאמנם אינה תלויה בדבר, אך היא מתבטאת בדבר. ומן החג שלא יעבור מתוך היהודים לעולם אנו עוברים לאותו רגע אחד של יציאה משעבוד לגאולה, מעבדות לחרות. ואם אמנם כשיבוא משיח השינוי 'יקטין' את יציאת מצרים, בכל זאת ישנה אמת עמוקה שאין כמוה לעולם, שלא נוכל להעריך, של הרגע הזה, שעדיין אנו בתוכו, כי 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.

בפורים אנו נפתחים בשכרות, ב'בסומי'. בפסח אנו נפתחים עם שאלות, עם 'פסיחה' שמזיזה אותנו במודע (וגם מתחתיו/מעליו) למקום חדש. אך המוכנות לקפוץ, ללכת אחרי ה' 'בארץ לא זרועה', היא יסוד של הזמן הזה.

ועומק המעבר מ'לא ידע בין...', אותה עמדה של אחדות מוחלטת, אל התודעה הגדולה של 'מה נשתנה', של הכרת ההבדל התהומי בין חמץ למצה, בין עובדי עבודה זרה לבין עובדי ה', בין העצבות לשמחה – המעבר הזה צריך זמן ותהליך ועבודה. והנה כאן אנחנו, בין פורים לפסח, בין 'כוס לכוס' כפי שאומרים, עם עוד קצת זמן כדי להשלים המלאכה.

אך ההבדל בין שני הזמנים האלה, השינוי שמתחולל בשלושים היום האלה, מדגיש את האמת המתחבאת מאחורי כל הבדלה אמיתית – ההבדלה היא מקום המפגש ביניהם. באמת העבודה היא לא להבדיל בין פורים לפסח, לשנות 'פאזה' ולהעביר הילוך, אלא לחבר ביניהם, 'לסמוך גאולה לגאולה'. רוצים אנו לטעום את אורו של פורים בתוך הסדר, וכשנשתה ארבע כוסות 'כסדר' עדיין מחפשים אנו את ניחוח ה'לבסומי' שהיה ב'פוריא'. זו העבודה האמיתית של הזמן – להביא את פורים לתוך פסח, כפי שר' נחמן האיר: 'שבעת ימים מצות תאכלו...כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם' – ראשי תבות פורים. במלים אחרות אסור לבוא ריק אל פסח – צריך לבוא עם פורים, לחבר את האור שהוא למעלה מהדעת אל הדעת והסדר שלנו.

וזו העבודה של התקופה שבין ה'גאולות'. יש אנשים שעושים מעבר חד כדי להתנער מפורים ולהיכנס לניקיון של פסח, ויש שרוצים להתרפק לעולם על אורות פורים ובקושי רב מכריחים את עצמם לעשות את המינימום הנדרש לפסח. אך נראה שהדרך האמיתית היא לחבר. לא לעזוב את החיבור העמוק של פורים, כי (שוב) "ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים", ולא להתעצל מניקוי החמץ שבו תלויים כל נימי חיינו. אם לא 'נשתנה', לא נהיה בני-חורין.

ולראייתי ישנם שלושה חיבורים מרכזיים שכדאי להתרכז בהם. הראשון הוא השמחה. משנכנס אדר מרבין בשמחה, וגם ניסן הוא חודש שמוגדר כחודש של שמחה. אמנם צירך להיות בשמחה תמיד, אך מוקד השמחה בשנה היא בשני החודשים האלה. הקב"ה השפיע בחודשים האלה, בשני החגים האלה, שפע של שמחה שבא מלמעלה. העבודה היא להיפתח לשמחה, לקבל אותה, להילחם עליה. בכל עת, ובמיוחד סביב הזמנים האלה, ישנם איומים על השמחה. דווקא סביב פסח - חג החירות - ישנם ציורים חיצוניים של שעבוד ועבדות, העקה של ה'עבודה הקשה' הכרוכה בזה. ומול זה צריך לעמוד איתן בשמחה רבה, כי אביב הגיע ופסח בא.

החיבור השני החשוב הוא עניין ה'מעֵבֶר', הפתיחה למה שלמעלה ממנו. בפורים אנו נפתחים בשכרות, ב'בסומי'. בפסח אנו נפתחים עם שאלות, עם 'פסיחה' שמזיזה אותנו במודע (וגם מתחתיו/מעליו) למקום חדש. אך המוכנות לקפוץ, ללכת אחרי ה' 'בארץ לא זרועה', היא יסוד של הזמן הזה. בשני החגים יש נקודה של משהו לא שכלי, לא מובן לגמרי, מעורר שאלות. בפורים אנו זורקים את השאלות, בפסח אנו מחבקים אותם כדי לבנות כלי חלקי שאותו 'מעֵבר' יוכל להיכנס אליו.

והנקודה השלישית היא התורה שאנו קרואים בתקופה זו כל שבוע. ישנם דברים קבועים – כמו פרשת פרה, ופרשת החודש והפטרת שבת הגדול – אך גם הפרשות שמופיעות בזמן הזה, גם אם הם משתנות משנה לשנה, הם נקודת עוגן. השנה נפתחים אנו לפרשת 'ויקרא', לאותו חיבור עמוק של המשכן בהויית דיבורו וקרבנותיו. ויש בה אור גדול של תמימות, כמו שאמרו חז"ל – למה תחילת לימוד הילדים הוא ספר ויקרא, כי 'יבואו טהורים ויעסקו בטהרות'. ובתמימות הזו אנו רוצים לבוא לפסח, להיות בחג הגדול בשמחה פשוטה ומלאה. בפורים התמימות היתה מסובכת, עמוקה מתפיסתינו, והצריכה שחרור מוחלט. בפסח אנו כבר עסוקים בטהרה וניקיון, בתמציתיות של המצה אל מול ההחמצה של החמץ. השנה המעבר בין האורות והחיבור שלהם תלוי באותה טהרה של 'ויקרא'.

ויש בפרשה הזו עוד נקודת חיבור יסודית ביותר – הקריאה. בפורים הוא יום שכל אורו עמד על 'מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות', של הכרת הקריאה האישית של ההשגחה העליונה אל נשמתינו, לעשות את תפקידה בלי להבין ובלי חשבון. ובפסח אנו כבר שואלים ומחפשים בעצמינו – 'מה נשתנה הלילה הזה', ומה נשתנינו, כי חייב אדם 'לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. הכאב הגדול שלנו על הבן הרשע הוא על הסכנה שהוא יישאר בחוץ - 'לכם ולא לו'. הוא איתנו ומתוך כך הוא ייגאל, אך אלו היה שם (במצרים) לא. חייבים אנו לשמוע את הקריאה, שכמו שהיה עם משה במשכן, באה במדויק אלינו. וכך רבי נחמן האיר שבראש חודש ניסן כולם מקבלים את ההתמנות שלהם, את תפקידם בעולם, כי זהו ראש השנה למלכים.

ומתוך נקודות ההשקה האלה לא רק שנעשה את המעבר בצורה שלמה, אלא באמת נסמוך גאולה לגאולה, ונחבר את כל שלושים היום האלה שאנו לומדים ודורשים בהם לנשמתינו את ענייני הפסח למהלך אחד גדול של אהבה וישועה. ובזכות ההתעוררות הגדולה שלנו מלמטה, והשפע הרב שיושפע עלינו מלמעלה, נזכה באמת לעמוד, לדבר, לשיר ולחיות כבני חורין ממש.

שבת שלום חברים וחברות בקהילת ואני תפילה

רז