דיבורים ושתיקתם

ב"ה

'מי זה מחשיך עצה במלין', כך אמר איוב. יש דברים שבהם מלים, דיבורים, מחשיכות את המציאות, במקום לבאר. דיבורים הם טובים, נצרכים, פותחים. ובכל זאת ישנם דברים מעבר למלים. בקיצון, במקומות העמוקים ביותר, אין מלים. הדבר נכון בשמחה רבה, מעבר לכל נאומים והתודות, ישנו מקום שאי אפשר לבטא. וכך גם בימי האבל, שהמרחב שבו אנו שרויים הוא חלל גדול יותר מכל המלים שבעולם.

השבת הוא שבת פרשת דברים – חגיגה של הדרגה הגבוהה ביותר של האדם, דרגת המְדַבֵּר, שהתגלתה בכל הדרה במשה רבינו. את דרכו התחיל באמירה "לא איש דברים אנכי". אך בסופו של דבר הוא איש דברים, וספר שלם של דבריו הם החלק האחרון של התורה. ולמרות התוכחה הגדולה שיש בפרשה, ואזכור החטא הגדול ביותר של עם ישראל – חטא המרגלים, נקודת החידוש שדיבור של בן-אדם יכול להיכלל בתורת ה' הקדושה, וששחזור של דברים שכבר הוזכרו בתורה, אך עתה מנקודת מבט אנושית, יש לו תוקף של תורה משמיים - זהו אור גדול. כמעט אפשר לומר שיש גילוי שתורה-שבעל-פה יכולה להיות תורה שבכתב.

עיקר המוקד בשבת זו איננה בפה, ועל הדברים הקדושים של משה רבינו. המוקד איננו תחילת משנה תורה, או ההכנה לכניסת ארץ ישראל אליה מגיעה הפרשה בסופה. לא – המוקד הוא העיניים. אותם עיניים דומעות ומפוקסות כאחת. כי זהו שבת חזון.

זוהי נקודת המלכות בכל תפארתה. כי המלכות כמידה, כספירה, היא הנמוכה מכולם, שואבת את כוחה מאורות עליונים ממנה. ולמרות שמשמעותה השפעה, ההשפעה היא מעֶמדה מקבלת, 'אין לה מעצמה כלום'. אך יכולה היא לעלות לפסגה, להיות היא המשפיעה על כל העולמות, להאיר מרום עוצמתה אל כל העולמות. כך הדיבור, שאיננו כי אם שיקוף של דברים יותר פנימיים – מחשבות והרהורים – יכול להפוך למנהיג את האדם. לפעמים המלים היוצאות מעומק הלב, מעומק הנשמה, מזעזעות, מטלטלות אותנו ואנו מתעוררים להשתנות, להתחדש, להתחזק. ופתאום אותן מלים 'חשוכות', מצמצמות, שיקופים חלקיים של הגיגים גבוהים ועמוקים, נהפכים למשפיעות ומאירות, ואפילו מי שאומר אותם נדהם מעוצמת מלכותו.

בצורה זו החכמים 'קובעים' תורה, 'משנים' את אותו שורש קדוש של התורה שבכתב, ואף טוענים – "לא בשמיים היא". 'מאן מלכי-רבנן [מי הם המלכים? - החכמים]', כדיבור הגמרא. ושער זה נפתח בספר דברים, שעדיין נחשב לתורה שבכתב, אך יש בה כבר את המידה של 'שכינה מדברת מגרונו'.

ובכל זאת, במשך מאות ואלפי שנים, עיקר המוקד בשבת זו איננה בפה, ועל הדברים הקדושים של משה רבינו. המוקד איננו תחילת משנה תורה, או ההכנה לכניסת ארץ ישראל אליה מגיעה הפרשה בסופה. לא – המוקד הוא העיניים. אותם עיניים דומעות ומפוקסות כאחת. כי זהו שבת חזון. ובחזון יש מלים ודברים, אך עמוקה מהם היא השתיקה שבה. גם בלי התובנה החסידית ששבת חזון היא פתח לראות את הגאולה ובית המקדש השלישי, עומק האור והקושי של השבת הזו מעמיקה הרבה יותר מכל דיבור.

יש מלים באבלות, אך מעבר לכך אין מלים. ואם אמנם אין אנו באמת באבלות, אלא בגעגוע ובתפילה חרישית עמוקה, בכל זאת ישנו גם שקט פנימי, שבה אפשר לחוש את הכאב, וגם לראות מעבר אליו. יש 'איכה' ויש קינות, ובאמת לפי ר' נחמן צריך להפוך את הקינות לתיקון, אך עומק החזון נחזה בשקט פנימי, ודווקא המלים יכולות, כפי שאמר איוב, 'להחשיך'.

ובנקודה מהדהדת זו, כאשר יש פרשת דברים, ויש מלים ומלכות גדולה של דיבור, צריך גם ללכת מעבר אליהם. יש קריאה השבת להיות ב'חזון', הן בתוכחה - שכל עניינה היא כמו שר' נחמן אומר 'לידום ולשתוק אל מול הבזיונות' - והן בציפייה לגאולה, שמעבר לכל הדיבורים עליה היא מתנשאת לרום של 'לך דומיה תהילה'.

יש פלא בלב 'איכה', ברגע התעוררות האור בלב ירמיהו. וכך הוא אומר: "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמיים. בדרך כלל נושאים אנו את הלב אל הפה, לומר את רצונותינו העמוקים בתפילה. אך כאן, ירמיהו מדלג על הפה והולך ישר לידיים ולכפיים המורמות לשמיים. אולי גם בהתעוררות התשובה יש רגע של 'אין מלים', ובשמחה שבה, מהול בכאב הייסורים, נוגעים ביסוד החיים.

ובמיזוג של השקט והדיבור, של שבת דברים, ושבת חזון, של משה רבינו מדבר, ומשה רבינו שה' אמר לו 'שתוק כך עלה במחשבה לפני', שוכנת אמת של הרגעים האלה, של הזמן הזה, של הגאולה וציפייתה העמוקה. וה' יפתח עינינו לחזון, ולבנו לתשובה, ופינו לדיבורים קדושים עליונים. ונשמע ונתבשר בשורות טובות, גדולות מעבר לכל דיבור.

שבת שלום ברים וחברות קהילת ואני תפילה

רז