הארה מ(אחרי) הלילה ראשון ה'תשע"ה

ב"ה

אתמול בני הזכיר את השאלה המפורסמת: למה חוגגים שמונה ימים לחנוכה – הרי הנס לא היה בלילה הראשון (היה מספיק בפך השמן ללילה אחד)? והוא ענה את אחת התשובות המקובלות – עצם מציאת פך השמן היה נס. בדרך כלל תשובה זו לא מלהיבה אותי. אך השנה הרגשתי – באמת כמה מעטים הם אותם רגעים שאפשר להרגיש את אותו ניצוץ טהור של חיבור אל אור ה'. בשטף החיים שלנו גם רגעי האור מוכתמים לעתים בצרכים גשמיים או בלחץ של זמן ועומס, או בדמיונות הזויים. היכולת למצוא פך קטן חתום באותו חותם של האיש האמון על טהרה וקדושה, שמחזיק בשבילנו את גחלת האור הטהור – הכהן הגדול – להרגיש את הנקודה החתומה הזו בחיינו הוא באמת נס גם אם איננו מחזיק מעמד לאורך זמן. גם על אותו לילה אחד שהוא היה "צריך" לדלוק אנו מודים.

כמה פעמים בחיינו אנו מחשבים שהארה או מהלך לא יוכלו להחזיק מעמד, ולכן איננו מתחילים בו כלל. אבל לימדו אותנו אותם קדושים – אם נמצא פך אחד – צריך להשתמש בו

ויש עוד כח שאפשר לשאוב מאותו לילה ראשון. בואו נחזור לרגע לאותה שנה של החשמונאים, ונחשוב על אותו לילה ראשון שהדליקו את המנורה בפעם הראשונה. הם הדליקו את הנרות בלי לדעת שהשמן יספיק לעוד ימים. אחרי הנס של הלילה הראשון – שנשאר שמן ללילה השני – הם כבר היו יכולים לדמיין את האפשרות להמשך הנס. אך באותו רגע ראשון הם חשבו שהנרות יידלקו לילה אחד ואז לא יישאר יותר שמן טהור. כמה פעמים בחיינו אנו מחשבים שהארה או מהלך לא יוכלו להחזיק מעמד, ולכן איננו מתחילים בו כלל. אבל לימדו אותנו אותם קדושים – אם נמצא פך אחד – צריך להשתמש בו, לעשות מה שאפשר גם אם הוא ייגמר. ואולי אולי, בזכות אותה מוכנות, ה' יפתח את התובנה וההארה – יש עוד בתוך הפך הזה, בתוך הרגע הזה שיכול דווקא להמשיך. כל טיפה של אור טהור, של לב נקי לה' – איננו יודעים את הפוטנציאל הטמון בו. וגם אם יש רק את אותו הרגע – גם זה שווה. כי לא יידח ממנו נדח, וכל תנועה קטנה נחשבת.

ומתוך נקודה קטנה זו – נקווה ונתפלל לחידוש גדול ולגלות את הימים הבאים.

יום ראשון של חנוכה שמח לקהילת ואני תפילה ולכל הקוראים והקוראות

רז