הארה מהלילה השני ה'תשע"ה

ב"ה,

קהילת ואני תפילה

בית הלל הוציא אותנו למסע. האחד הפך לשניים. התחלנו להוסיף וללכת. הריבוי שחוגגים – זהו ענייננו. אתמול בשיחה הזכרתי שכוחה של עם ישראל היא ריבוי הדעות שבה. שבעים פנים לתורה, ולפחות שמונה. זוהי יופייה של אומתנו. ישנם שנים עשר שבטים, ואמנם שורשם באיש אחד, אך גם לאיש האחד הזה היתה אישה – וכך חזרה עד לאותו אדם שנברא בצלם אלוקים – זכר ונקבה. אין יכולת בגוף אחד לתפוס את כל ההיקף האלוקי בתוכו. וכך הברכה הולכת ומתרבה והאור מתפשט עד שאנו מתחילים, מתוך כל זוייותיו הרבות, להרגיש טיפה מן האור האמיתי שלו.

ובכל זאת מרגיש אני כבר את הגעגועים אל האחד, אל האחדות. בתוך תוכי ליבי, ואני מאמין שזהו קיים לא רק בי, ישנם כיסופים אל מקום זמן ומציאות שבו כל הדעות מובילים חזרה לאחד. לפחות שיוכר השורש המשותף של כולם. כולנו רוצים שלום. מי שיש לו תודעה רחבה יותר מבין את הצורך בריבוי כדי באמת להבין, להכיר, להעריך את האחד. אך הכיסופים אינם נעלמים בזה. כך גם מצוות נר חנוכה מתחילה עם אחד – נר איש וביתו. בתוך הבית ישנו נר אחד משותף שמאחד את הבית. כמו שיש בשורש ה' אחד שמאחד את כולנו. מכאן הוא מוסיף והולך. אך ישנה הלכה, או מנהג או דרך להדליק שמקובלת עלינו. מדליקים את הנר החדש כל לילה, ואז "חוזרים" אל אלה שהדלקנו קודם – עד שמגיעים חזרה אל אותו נר אחד ראשוני. אולי בזה מבטאים אנו שעם כל החידושים והריבויים הנפלאים – עדיין רוצים אנו את אותו אחד פשוט וקטן.

ואני תפילה להחזיק את הכיסופים חזק חזק, להמשיך להתרכז באחד, פן ריבויינו יפריד ויחלק אותנו, במקום לגלות את כל היופי והפוטנציאל בנו

כך אומר פסוק אחד בבראשית – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד." ורש"י מסביר 'בשר אחד – זהו הוולד'. דווקא אותה נשמה חדשה שמרחיבה את הזוג אל הריבוי הגדול שנקרא משפחה, היא זו שמגלה את כיסופיהם לאחדות. "מבשרים" הם אחד לשני את האיחוד שביניהם. זהו עומקו של הריבוי האמיתי הקדוש. טמונה בו האהבה הגדולה שמאחדת בה בעת שהיא מושכת אל הריבוי.

ואני תפילה להחזיק את הכיסופים חזק חזק, להמשיך להתרכז באחד, פן ריבויינו יפריד ויחלק אותנו, במקום לגלות את כל היופי והפוטנציאל בנו. יום אחד, חולם אני, יבואו כל העמים הרבים, "ויטו כלם שכם אחד לעבדך".

יום שני של חנוכה שמח

רז