הארה מהלילה השני ה'תשע"ו

ב"ה,

קהילת ואני תפילה

סתירה שמתרבה במציאות: שניים זה צמצום יחסית לאחד, וככל שהמספרים גדלים כך הצמצום גדל. האחדות הפשוטה היא אינסופית. ודווקא הריבוי מוליד צמצום וגבול. היום השני של הבריאה הוא היום שנולד המושג של גבול (הרקיע). כי בין שניים צריך תמיד צמצום מסויים, כדי שיהיו יחסים. ובכל זאת, טובים השניים מן האחד, וכל יום של חנוכה נחשב מוסיף והולך.

וכך נראה לי סוד עמוק בחיינו – הצמצום בחיים הוא מרחיב. היכולת לעשות מקום לאחר, להקשיב ולשים לב לקב"ה בחיים, התקשורת המגבילה שאינה מבטאת את כל מה שיש בפנים אך דווקא בה אנו חושקים, עשיית המקום לקליפות והשטויות של בת/בן זוגינו – אלה הם הפתחים הגדולים שנוכל ללכת מעבר לעצמינו. הבעש"ט כתב כך על הפסוק – "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק.": זוהי שאלה ותשובה. איך הגבורה והצמצום נולד מן איש החסד וההתפשטות? כי החסד מוליד את הצורך בצמצום (כי בלעדיה אין למי להעניק את החסד – רק מציאות החסרון מולידה את היכולת להשפיע חסד).

דווקא ריבוי השבטים, הנפשות, הביטויים השונים של נפש ישראל אבינו – אותה מציאות שמולידה את המחלוקת ואת הקושי באחדות – היא זו שהיא ברכת ישראל, ברכת ריבוי הגוונים והקשת הרחבה של משמעות עמֵנו

כאשר פך שמן אחד, יום אחד של חנוכה, נשאר כאחד – אותו יום הוא אינסופי, נקודה מאירה מסוף העולם עד קצהו. אך כאשר קרה הנס, והשמן הספיק לעוד יום, ומתוך כך נוצר משמעות ל'נס חנוכה', הנר האחד התרחב לשניים,וכל יום נהיה יום בפני עצמו, וייחודיות היום האחד הצטמצמה וקטנה במובן מסויים – יש עוד יום של חנוכה עכשיו. אך דווקא החילוק הזה יוצר ריבוי נפלא, שמוסיף והולך ומגלה בכל פעם פנים חדשות.

כך גם בעם ישראל. דווקא ריבוי השבטים, הנפשות, הביטויים השונים של נפש ישראל אבינו – אותה מציאות שמולידה את המחלוקת ואת הקושי באחדות – היא זו שהיא ברכת ישראל, ברכת ריבוי הגוונים והקשת הרחבה של משמעות עמֵנו. וכך חנוכה הוא חג של הלילה, של צמצום האור, וכך האור הגנוז בה יכול להאיר יותר בכח ומשמעות.

ומתוך כך נקבל באהבה את הצמצום הנדרש בחיים – הן בדרך שלנו בחיים, והן ביחסים ביו אדם לחברו, אשה לחברתה, כדי להרגיש את נס ההתרחבות מעבר לגבולותינו הצרים, וללמוד את האור הטמון בנשמותינו האין-סופיים, ובאומה הקדושה מרובת הצבעים.

חנוכה שמח

רז