הזיווג הגדול

לקראת יום הפטירה של ר' מנחם פרומן זצ"ל

ב"ה

שנתיים של התעמקות והתבוננות עברו, וגם כאב. כמה שלימד אותנו לקבל את המציאות, להכיר במוות כאמת אמיתית – אפילו מאירה – לימודים אלה אינם משככים את הגעגוע: הגעגוע לביטויים שלו בגוף, ולשמוע אותו להאיר פנים חדשות בזיווג. כן, הלימוד הבלתי פוסק על זיווג קודשא בריך הוא ושכינתו. ואיך הלימוד הזה קיבל בכל פעם פנים חדשות, כדי ששבע הברכות של החתונה הזו לא ייפסקו לעולם.

ולי, איש כבול תדיר בדברים שהזמן גרמא, בכל פעם מחוייב להתייחס למציאות המתגלה עכשיו בפרשה זו, ברגע זה – הלימוד מאיר בעוד פנים עליהם לא הרבה לדבר, אלא פשוט לחיות. כי הזיווג בין המציאות של 'קודשא בריך הוא' והשכינה מתבטאת ברבדים אין-ספור. לפעמים הרב תאר זאת כמפגש בין ההלכה לבין מה שמעבר לחוקים וגבולות. לעתים הדבר קיבל ביטוי של ההתנגשות שבין הדין והחסד. אך רובד עליו שמענו רבות בשיעורים היה הקשר (או המלחמה) שבין האורות העליונים, האידיאלים וההויה הרוחנית הגבוהה לבין מה שאנו קוראים: המציאות. המציאות – זו שמתגלה אלינו יום יום במימדים הגלויים – זוהי השכינה. כך ה' מתגלה ושוכן איתנו בתוך טומאתנו.

הזמן העובר בעולם הבא הוא רצף של השגות והארות אלוקיות. הזמן נמדד לא בשניות אלא בגידול רוחני ובהבנה הולכת ומעמיקה של תורת ה'

למשל, בעולם הפוליטיקה. בשבוע הבא יהיו פה בחירות, וקשה לעין הרגילה להבחין ברוחניות מבצבצת בתוך שיח האגו וההשמצות הגדול. אך איש אמונה, איש השכינה, אינו יכול להתעלם מהמציאות. ה' מתגלה, וגם לפני מועד הבחירות יש במציאותן כדי לגלות הארה אלוקית. וכאן הזיווג הוא קריטי. כמובן שראייה שמסתכלת רק למעלה – לאורות העליונים וההתגלויות הרוחניות שהם מעבר לעולם הרגעי הזה - לא רק מפספסת את המטרה של שהותינו בעולם, אלא גם גורמת ניתוק בזיווג העליון. מחוייבים אנו לעסוק ב'תיקוני הכלה', בתיקון העולם, בהבאת שלום בין המציאות לבין אביה שבשמים.

אך גם החיים ההפוכים פגומים הם. להסתכל בעין פקוחה על המציאות, להיות עם רגלים על הקרקע בלי להכיר בהארה שבוקעת דרך קרקע זו, לפעול בעולם כאילו אין עולם הבא, ולסרב להתייחס לאותם דברים עליונים נסתרים שהם המה אמת העולם לאמיתו – בלשון הזוהר ניתן לומר: אוי לבני אדם שאינם מתבוננים בתורה, שאינם רואים את האמת. מעבר להתעסקויות הקטנוניות באישיות זו או אחרת, מעבר להתקפות בנושא ביטחון או חברה, ישנה הארה אלוקית המאירה דרך הבחירות האלה. ואדם שמחובר לנסתר, שיודע שיש חיבור בין השכינה לקודשא בריך הוא, בין המציאות לשורשה הרוחני, ורוצה לעזור לחתונה זו לקרות ולהתגלות בעולם – אדם כזה חייב להתבונן עמוק עמוק במציאות, לחפש את הארת ה' בכלל ובפרט.

וכמובן – להתפלל. שורש העבודה של האדם בזיווג זה היא התפילה. אותה פעולה פשוטה אך נעלמת שמנסה בכל כוחותיה לחבר שמיים וארץ, להיות גשר של שלום בין המציאות לקדוש ברוך הוא, לבטא את החלום באותה נשימה שהיא מכירה בחוסר האונים שלנו להגשימה בלי עזרה שמימית – זוהי מהות האדם הרוחני. ואינני מכיר או זוכר אדם שהתפלל כמו ר' מנחם. תפילה פשוטה ומרובה שגזלה זמן רב מתחילת השיעור, לפעמים מאמצעה - ומסופה אני יכול רק לדמיין. או אולי יותר נכון לומר הפכה זמן רב בשיעור. למדני הרב מנחם לעשות מהתורה תפילה – מעצם הלימוד שנהפך לתחינה.

ובמימד אחר הדבר מתבטא – קשור אך שונה. ההתקשרות לעולם הזמן. בטבעי אני מחובר מאוד לזמן. מודע אני לאותו שעון שאינני לובש, וכל שבוע פרשת השבוע פורשת כנפיה על תודעתי, מכסה את כל התורה שיוצאת בנחל הנובע השבוע. ויש הרבה אור בדרך זו, בתשומת לב לזמן בו אנו נמצאים. גם התקופה שלנו משפיעה על ראייתנו, ולראות את העולם מעיניים של לפני - אפילו רק שלושים שנה - הוא דבר לקוי וחסר אמת. הר' מנחם היה חזק מאוד בהסתכלות על הזמן. לא היית חייב להסכים איתו, או אפילו להבין מאין הוא בא, אך הוא היה חי ביחס הדוק לזמן. אך מצד שני, במיוחד בלימוד התורה, הארותיו לא הוגבלו במימד זה. היינו יכולים ללמוד חודשים תורה שכבר פרשה הרבה מעבר לשייכות ה'זמנ'ית שלה. ישנו סדר לימוד אחר שאינו תלוי בזמן אלא בהתחדשות ההארות והעניינים כפי שהם האירו. בשפתו של ר' נחמן, ניתן לקרוא לזה "זמן עולם הבא". גם בעולם הבא עובר זמן, לימדנו רבינו, אך לא בגבולות הזמן שאנו קרואים להם פה יום ושנה. הזמן העובר בעולם הבא הוא רצף של השגות והארות אלוקיות. הזמן נמדד לא בשניות אלא בגידול רוחני ובהבנה הולכת ומעמיקה של תורת ה'.

ובמימד זמן זה – זמנו של קודשא בריך הוא – אפשר להתייחס לעולם בלי הגבול של הזמן המשעבד שרובנו רצים תחתיו כל היום. אין לחץ בזמן זה כי כל 'רגע' הינו הארה חדשה. אפשר לשהות שם שנים אם לזה אנו קרואים. ובעולמם של צדיקים זה הזמן העיקרי שאנו פוגשים. חיים הם בתודעה נעלה שבהם כל מקרי העולם – האישיים והלאומיים והכלליים ביותר – הינם דבר חולף. האמת האמיתית חיה היא במימד אחר. ובשבילי המפגש עם זמן קודשא בריך הוא מהווה חירות אמיתית. לצאת, אפילו לרגע, מאותו לחץ ונואשות שזמן עולם הזה, זמנה של השכינה, מכניס אותנו אליו הוא געגוע גדול שלי.

אך עומקו של ר' מנחם הולך רובד יותר פנימה. כי העיקר, כמו בכל דבר, הוא החיבור בין זמנו של קודשא בריך הוא וזמנה של השכינה. הלחץ והצורך הנולדים בעולם הזה אינם רק קליפות אלא התגלות אלוקית. הזמנים של עכשיו, של השבוע והיום והשנה בהם אנו נמצאים (ולפעמים הדבר מגיע עד לשניות) דורשים התייחסות גם הם. ובעומק צריך למצוא את החיבור – כיצד הזמן ה'אמיתי' השמימי נכנס לתוך המציאות של זמן בעולם הזה. איך אפשר ללכת עם הארה אלוקית – יום ושנה בעולם הבא – ולראות איך היא מאירה בתוך הרגעים שאנו חיים בהם פה ועכשיו, בגוף הבשר מוגבל-הזמן שלנו.

וכך ניתן ללמוד סיפור בזוהר על בחירת האות שתתחיל את התורה, שבה עובר הזוהר על כל האותיות ומגלה את מהותם, ולקשר (בצחוק וגם קצת ברצינות) את הדבר אל הבחירות העכשויות בהם נכנסים אנו לקלפי לבחור אותיות. ללמוד תורה של ר' נחמן על הצדיק ופעולתו הרוחנית ולראות את ההתגלות במדינת ישראל המודרנית המופעלת לכאורה ע"י כוחות שאינם נראים קשורים לצדיק – ללימוד הזה אני מתגעגע. ואם אמנם לימוד זה הוא מסוכן ומבלבל, חוזר אני תמיד לאותו פסוק איתו היה נפרד הרב מנחם מאיתנו בכל פעם: לישועתך קויתי ה'. לישועתך קויתי ה'.

שבת שלום חברים וחברות בקהילת ואני תפילה ובשורות טובות

רז