הקולות מצלפחד ובנותיו

ב"ה

שתי קולות נאבקים בי.

שתיהן אמתיות, שתיהן קוראות למשהו עמוק בעבודת ה', בתנועה הפנימית.

ושתיהן קולות שאני שומע מהרבי שלי.

הקול הראשון קורא להתחדש. "צריך לחדש תמיד" אמר רבי נחמן, מהדהד את אמיתותו של הקב"ה: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. אפילו אותה בריאה שנראית לנו אותו דבר כל יום, שכל הבנותיו בנויות על סדר וטבע שחוזר על עצמו, הינו חידוש גמור בכל יום. במובן מסוים להישאר אותו הדבר הוא מוות, והמושג (הנכסף לעתים בימים אלה) של 'שגרה' הוא מושג של כפירה וריקבון.

מנגד עומד דיבור שרבי נחמן אמר אותו בכובד ראש – אל תחפש לחדש. כל מי שחיפש לחדש נידון לייסורים. אדם צריך לחפש אמת, ולא חידוש, גם אם האמת כבר ידועה ו'נדושה'. חיפוש החידוש דומה לחיפוש ריגושים, במקום מוכנות לצעוד בדרך ימים ארוכים ולעשות את ה'עבודה השחורה' המשעממת, הסיזיפית, כדי להביא אור גדול וטוב לעולם.

וכך בנותיו של צלפחד, למרות היותו מחַדֵש 'נכשל', עמדו וחיפשו את החידוש שהיה להן ברור שחייב להימצא. ובלי פחד מהמעמד, מהמנהיגים הגדולים, מהחידוש והתעוזה, הן אמרו - חייב להיות משהו אחר, משהו חדש בתורה הזו שנוגעת למציאות שהתחדשה אצלנו.

ובתוכי הדברים לא עמדו אף פעם בסתירה, כי ידעתי שהאמת הוא חידוש גדול, ורבי נחמן עצמו, שחיפש תמיד אמת, האיר וחיפש כל פעם מהלך חדש. כמו שתלמידו ר' נתן העיד, הוא לעולם לא נעמד על דרגה אחת אלא המשיך לגדול ולעלות כל ימי חייו. כי באמת העולם מתחדש בכל יום, וצריך רק להקשיב להוויה של העולם כדי להתחדש.

אך בחוויה של דרכי בעולם, ובמיוחד בזמן הזה, בשלושת שבועות ה'אבלות'/געגוע, מוצא אני את עצמי נקרע בין הרצון לחידוש, להתחדש, לחיות בדרך אחרת את הזמן, לעשות משהו שונה כדי שהמציאות תהיה משהו שונה (כמו שאנשים דתיים – בכנות או פחות בכנות – מעידים על רצונם בזמן הזה), לבין הסבלנות הנדרשת – לעבור את האבלות, לעבור את הזמן הקשה כדי להגיע לנחמה האמתית, אותה שצריך לחכות לה הרבה זמן.

כי יש אמת בדרך הארוכה, ויש עומק בסבלנות גם אם המציאות בתוכה נראית חוזרת על עצמה. כן, צריך לצום שוב, ולהגביל את עצמינו בזמן זה, ובכלל אי אפשר להמציא יותר מדי מהלכים חדשים לעם ישראל, עד ביאת הגואל. כמו שלמדו המעפילים הראשונים בזמן המדבר, שאולי צלפחד היה חלק מהם, אם מנסים לחדש ולהגיע לגאולה בכוח, המהלך נידון לכישלון מראש. צריך לתת לעולם להתפתח לאיטו, ולגאולה לצמוח בדרך שלה.

ומן העבר השני, יש אמת אחרת, שיודעת שאינרציה היא שינה, היא אחת חלקי ששים מן המוות. ואדם שאינו מחפש להתחדש, יירדם במוקדם או במאוחר. ואם אמנם המציאות שה' מחדש טופחת לו על הפנים לפעמים, ההארות החיצוניות אינן מאירות תדיר אלא למי שמחפש אותן. צריך לשים לב, ולחשוב שוב, ולהתבונן על החיים כדי לראות את החדש. ואם נתקעתי, עליי לנוע, ולחדש את תפילותיי ואת רצוני, ואת השפה שבה אני מבטא את מחשבותיי וחיפושי.

וכך בנותיו של צלפחד, למרות היותו מחַדֵש 'נכשל' (וכאן אין זה משנה אם הוא היה מעפיל או אותו מקושש עצים מוזר, שנתפס בשבת), עמדו וחיפשו את החידוש שהיה להן ברור שחייב להימצא. ובלי פחד מהמעמד, מהמנהיגים הגדולים, מהחידוש והתעוזה, הן אמרו - חייב להיות משהו אחר, משהו חדש בתורה הזו שנוגעת למציאות שהתחדשה אצלנו. ואין עדות יותר מהדהדת מדיבורו של הקב"ה בעצמו: "כן בנות צלפחד דוברות". אפילו בלי פירושו המדהים של רש"י, עצם הפשט הפשוט של המלים מאיר שלפחות ברגע הזה, רצונם לחידוש היה נכון וראוי. וכך אני יודע שיהיה לפעמים נכון לגביי, ולגבי כל אחד מישראל. יש לפחות רגעים, ואולי יותר מרגעים, בהן צריך לחדש, או לפחות לשאול ולחפש על החידוש, כי המציאות אינה שלמה בלעדיה.

ואינני משקיט את המאבק, כי נראה לי ששתי קולות אלה שומרות עליי, כל אחת מכיוונה היא. הקול שמכוון לאמת, גם אם היא אינה נראית 'חדשה', שומרת עליי מפנטזיות ואשליות, דמיונות שמחפשות נואשות לברוח מהמציאות בשם החידוש. ויש עוצמה מיוחדת שניתנת למישהו שיודע שהוא איש אמת, אשת אמת. וקול הקורא לחדש שומר עליי מקיבעון, ממוות פנימי, מהירדמות לתוך השגרה וה'סטטוס-קוו', להתעורר ולמצוא הארה חדשה בקשר האין-סופי ביני, בינינו, לבין הקב"ה.

ואני מודה לה' על הלימוד מצלפחד, ועל הלימוד מבנותיו, על הכוח של התורה ה'מזהירה' והכוח של תורה-שבעל-פה נועזת. וביחד אולי נמצא את דרך עץ החיים, לעבור את כל המכשולים בשלום, ולחיות באמת בעומק וברעננות של אור החיים.

שבת שלום חברים וחברות בקהילת ואני תפילה

רז