השתיקה הגדולה

ב"ה

כמעט תמיד פרשת שמיני נופלת בזמן הזה – בסביבות יום השואה או יום הזיכרון. ובפרשה הקצרה הזו יש את כל הסיפור של עם ישראל בתמצית. יש בה את האור הגדול, את השראת השכינה, ואת הופעתה באש על המזבח. ויש בה את הצד השני של קידוש השם – את מות נדב ואביהוא. ובתוך כך יש כאב גדול, והארה גדולה כמו שאנו שבים ומכירים בסיפורי הגבורה והחורבן של השואה וכנגדם בסיפורי החיילים שמסרו נפשם על קדושת הארץ.

לא במקרה סיפורם של נדב ואביהוא נמצא בקו האמצע של התורה כולה. במלים קצרות, משפטים של שברי מלים מתומצת כל קשת החוויה היהודית – מסירות נפש, חטא ונפילה, קידוש השם, הארת שכינה, ו...שתיקה. קשה לחשוב על צמד מלים יותר עוצמתי ורועם מ-"וידֹם אהרן".

עומדים אנחנו בדום, ואיננו נכנעים לייאוש, אך איננו יכולים להמשיך בעבודה באותה צורה כמו לפני. יש בשתיקתו של אהרן את הביטול והקבלה, אך יש בה גם את הזעקה האנושית שאינה יכולה להכיל את הכאב.

ובמחשבתי על הסיפור ועל שתיקתו של אהרן זורמות בי המחשבות בלי סדר, בלי כיוון מסויים, אלא כמו אוסף של הארות, אמיתיות כואבות ומשוממות, ואינני מחפש בם את הסדר אלא אמת. וראשונה עולה לי המחשבה על המפגש/התנגשות בין משה ואהרן. המפגש הזה סביב מות נדב ואביהוא מחזיק בתוכו את כל הסתירה הפנימית של להיות ישראלי יהודי, אדם בן אנוש שמסתובב על האדמה. מצד אחד עומד משה, מואר כולו מהשראת השכינה. "הוא אשר דבר ה' – בקרובי אקדש". לפי המדרש התפעל משה כל כך מנדב ואביהוא הוא אף מביע הערצה והערכה אליהם – חשבתי שזה יהיה אנחנו, אמר משה לאהרן, אבל מסתבר שהם גבוהים מאיתנו. הם 'קרובי', הנשמות הקרובות אל ה', שמותם מבטא את גדולת נפשם. מנקודת מבטו של משה אסור להתאבל, הארת השכינה מבטלת את הכאב של המוות, והופכת אותו מ'שואה' ל'גבורה'. וקול זה הינו עומק הנשמה היהודית שלא נפרדת מדודה אף ברגע הקשה ביותר, כמו ר' עקיבא שהתגעגע כל ימיו למות על קידוש ה' באמירת 'שמע ישראל'.

וכנגדו אהרן הכהן, שנראה בתחילה שמקבל עליו את הדין, שותק וממשיך בקבלה. אך בעומק המפגש מתגלה שהוא כואב עד מעמקי נשמתו. "ותקראנה אותי כאלה ואכלתי... היום?" מבינים אנחנו שהשתיקה שלו לא היתה רק קבלה, היה בה מימד של ההשתוממות מול הכאב הגדול. ובתגובתו עשה אהרן, בלבו הנכמר על סבלו וסבל עַמו, מקום לתחושות הריקנות והחלל השוטפות כל אבל, ובמיוחד אלה שיקיריהם מתו על קידוש ה', בתנועות הנוראיות שרק בדורנו, אחרי השואה וגדולת השנאה, יכולים אנו לטעום את עומק גילוי הקושי. עומדים אנחנו בדום, ואיננו נכנעים לייאוש, אך איננו יכולים להמשיך בעבודה באותה צורה כמו לפני. יש בשתיקתו של אהרן את הביטול והקבלה, אך יש בה גם את הזעקה האנושית שאינה יכולה להכיל את הכאב.

והאריז"ל כתב שמי שיכול לבכות על מות נדב ואביהוא יזכה לחיים ארוכים. אינני מובן את סודותיו של האר"י אך מובן לי שביחד עם האור הגדול, מי שיש לו לב חי, שחייו משמעותיים, צריך להרגיש גם את הלב הנשבר של אהרן, את הבכי גם על מה שנראה כבלתי-נמנע.

ובזוהר נכתב שמי שנהרג על קידוש ה', על ידי אומות העולם, נמצא בהיכל עמוק וגבוה בגן עדן. מצד אחד זהו מקום נעלה ביותר, ומצד שני – משיח מגיע לשם ובוכה, וכאשר מנחמים אותו הוא בוכה עוד, עד שקול הבכי עולה ויורד שוב עם רפואה ונחמה. יש בזה רובד עמוק מבינתי, אך הנקודה ברורה – אין התעלות בלי להרגיש את גודל הכאב והבכי, כמו שאין כאב אמיתי שאין בה אור גדול של הנשמה.

ונראה שרוב העולם צריכים יותר את הזדהותו של אהרן, מרגישים יותר אנושיים וכואבים מאשר מתפעלים ומתעלים כמו משה. אך באמת הדברים שזורים אחד בשני. אותה ריקנות ואובדן איננה רשאית לבטל את אור שמחת הקירבה והעבודה שלנו מול הקב"ה, ומנגד אין ההשראה כנה אם היא מבטלת את הדממה. וכך אמצע התורה (במלים) הם צמד המלים – 'דרֹש דָרש' הנאמר על נסיונו וחיפושו של משה רבינו להבין מה קרה עם קרבנות היום באותו יום נפלא ונורא בו נחנך המשכן ומתו נדב ואביהוא. אפשר לומר שזהו לב התורה – החיפוש הדרישה של אירועי היום הזה. כי מול המעמד המדהים והמשומם יש רק את אותה הדרישה, שתגלה בסופה את הסתירה, את דו-קיום הצדדים האלה בנפש. ורק בהבנתם ביחד נוכל לומר שאפשר לחיות באמת. "וישמע משה וייטב בעיניו".

הארתו של משה רבינו מאירה בכל ההסתעפויות של השמחה – ה' משרה שכינתו בעולם, ומאיר את אורו בכל פינה, גדולה או קטנה, ואפילו הקרבנות שהוא גובה, הרוגי קידוש ה', נמצאים במקום גבוה מאוד. כל הכאבים והנפילות שלנו כלולים, אם רק נבין את גודל נשמתינו. כל מוות בדרך, אפילו כל חטא הוא באמת חלק ממסלול ההתקרבות אל אור ה', ואסור להתאבל בעומק הלב. ישנה דרישה להתעלות, להרגיש את גלדותינו בתוך גדלות ה' יתברך, בשתיקה שהיא מעל לכל דיבור.

וליבו של אהרן הוא לב כולנו, דומם וכואב, ממשיך אך בלי יכולת לבטא באמת את כל שטף החוויה, ורק דורש את המרחב של השקט כדי לכאוב באמת, כדי להיות כנים עם מציאותינו האנושית העדינה, החלשה, הנשברת. החטאים כואבים, והמוות משומם, והלב הנשבר הוא כנה ואמיתי. אפילו הריקנות יש לה מקום, חלל פנוי בלב.

ובשלמותם והתאחדותם של משה ואהרן, בעם ישראל, ובתוך נפש כל אחד ואחת, נזכה כולנו שהמקום ירחם עלינו ועל כל אבלי ציון וירושלים, ובבכי הגדול נראה רפואה ונחמה, ובשמחה הגדולה ימחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים.

שבת שלום חברים וחברות בקהילת ואני תפילה

רז