כל העדה

ב"ה

כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'. הדיבור הזה של קרח, על פניו דיבור עמוק ומדהים, ואם הוא נכתב בתורה הוא גם דיבור אמתי. ונראה שאם היה נשאר הדיבור הזה בלי מסקנה, אפשר היה לדבר עליו כיסוד של המהלך של עם ישראל בעולם. הוא מהדהד עם דיבורים אחרים – של שלמה המלך "כלך יפה רעיתי ואין מום בך", של ישעיהו הנביא – "עמך כלם צדיקים", של בלעם "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". משה רבינו עצמו התבטא בכיוון דומה, לפחות כתפילה: "מי יתן וכל עם ה' נביאים".

איך דיבור כזה, סיסמא כזאת, הפכה בסיס לאחד האסונות הגדולים בעם ישראל? המשבר הסתיים הפעם לא כאשר ה' סלח לעם ישראל, אלא כשמשה רבינו שלף סוד לא מובן כדי לעצור את המגפה – סוד הקטורת. בפעם הראשונה אין הרגשה שיש סליחה ותיקון מסוים, אלא פשוט עצירה. מה היה כל כך נורא בטענות של קרח דתן ואבירם, שהציתו מרד שהבעיר מגפה?

האחדות שהם שאפו אליו לא היתה מבוססת על שוויון, אדרבה העולם שלהם הכיר באי-שוויון, שהוביל ליכולת השפעה. הוא היה יותר מבוסס על ההבנה שכל חלק בעם ישראל הוא חיוני, הוא חלק נצרך במארג הגדול. וכך הם היו צריכים מיזוג עדין של הקשבה ונחישות, של הובלה, וענוה אין-קץ.

מפלגות הם דבר טוב. הם יוצרים קבוצה שיכולה לבטא נאמנה אור וכיוון מסוים, ולתת כוח לאלה שמחוברים לאותו אור כדי שיתחזקו להביא את האור הזה לעולם. כל מפלגה יש לה דגל (לעם ישראל יש ארבעה דגלים כזכור, ושנים עשר שבטים ושבעים נפש בסנהדרין), וההיבדלות הנצרכת היא יוצרת את הכוח של הדגל להשפיע. החילוקים וההתעקשות על דעות שונות הם כוח חיוני לגדל עם, ועל אחת כמה וכמה עם ה'. אך עם כוחם ישנה מוגבלות גדולה למפלגה – היא מבוססת על פילוג. כדי להביא את אורה היא מצריכה הגדרה עצמית מובדלת, ובהכרח הדבר מביא למחלוקת. ושוב - מחלוקת עצמה היא דבר טוב ופורה, מאיר את הנקודות השונות שביניהם נוצרת זהות.

וביסוד הכיוון של מפלגות היא ההבנה שהעולם הוא לא שוויוני. אנשים אינם אותו הדבר, ואין להם את אותם כוחות. כל קבוצה ואדם מביאים משהו שבאותה נקודה הם העליונים. יש מציאות של משפיע ומושפע, של נותן ומקבל, של חסר וממלא. והעמדות האלה בונות את העולם על בסיס אי-השוויון שלו. וכך יוצא דבר אבסורדי שהוא יסוד העולם – כל אחד ואחת חושבים שהם מבינים בצורה הברורה והאמתית ביותר את המציאות. ושוב, הדבר הוא נצרך כדי שכל דעה והבנה תנסה להשפיע את אורה בעולם.

אך עדיין מובן לכולם שזו אינה הדרך להשלים את הייעוד, לצעוד בדרך לגאולתנו. הדרך האמתית שחייבת לעמוד בשורש הדבר היא "כל העדה". הדרך של אחדות. הדרך שמבינה את כל החלקים כחלק ממערך גדול של 'צבאות ה' ', של אורות אלוקיים שמאירים ביחד תמונה יותר גדולה, ובתוכם ה'. הדרך הזו היא יסוד ההנהגה, יסוד המלכות, שבה אפשר להסתכל על כל המפלגות ולהוציא את הטוב שבהם, ולתקן את החסר שבהם. ומנהיג אמתי חייב להיות במודעות תמידית של 'כל העדה', כי מבלי הידיעה הזו אין בניין אלא מחלוקת תמידית, שלא רק שהיא איננה לשם שמים, היא הרסנית ומכלה.

קרח הבין את הצורך ב'כל העדה', אך הביט בה מתוך עיני הפלגנות שלו. צריך אחדות, על פי ההבנה שלי של האחדות. (וכאן אני במודע גולש ומטשטש את הפער בין דיבורי הפרשה לבין דיבורי המציאות שאנו חיים בה.) המילה אחדות היא מילה שמסתובבת הרבה לאחרונה, ובשנים האחרונות נראה שהיא נושא בוער בעם ישראל. אך לרוב המילה משומשת בתור ביטוי לשעבוד של כל העם (והעולם) לסוג של תמונה שאני קובע את אמות המידה שלה. צריך לאחד את עם ישראל סביב תמונתי של התורה, סביב הבנתי של שוויון זכויות, סביב הערכים שאני החלטתי שהם ערכי יסוד. ובכך, במודע או שלא במודע, הופכת האחדות לכלי שאני משתמש בו כדי להשליט את דעותיי. אינני פוסל לגמרי את הדרך הזו, כי באמת כל אחד ואחת אמונים על השפעת אורם בעולם, ומכל תובנה צריך לקחת משהו. אך ביסוד זו איננה אחדות אמתית.

אחדות אמתית מבינה את היסוד האלוקי שמתגלה בכל אחד ואחת ובכל דעה. הדבר איננו מבטיח שמי שמבטא את נקודה הזו הוא כבר מתוקן, ושכל מילותיו הם אמתיות. אך צריך להוציא מנקודת מבטם את השורש המאיר, כדי שהעדה יהיו כלם קדושים. ומעטים מאוד, גם בהיסטוריה הארוכה של עם ישראל, הצליחו להבין את עומק הדרך. דוד המלך, שהוא אחד מסמלי הענווה והאהבה בעולם, יהושע שידע להלוך כנגד רוחו של כל אחד, ואולי שלמה המלך. וכולם שאבו את רוחם מאותם שני גדולי ההנהגה שייסדו את המלכות בישראל – משה ואהרן. הם הצליחו (במידה רבה אך לא עד הסוף) בזכות הענווה הגדולה שלהם, ומתוך כך החיים שהם מסרו עבור כל עם ישראל. כך מטהו של אהרן הציץ ציץ וגמל שקדים, ומטהו של משה הוציא מים מן הסלע. כל כוחם והשפעתם הביאו שפע וגידול לעם ישראל.

האחדות שהם שאפו אליו לא היתה מבוססת על שוויון, אדרבה העולם שלהם הכיר באי-שוויון, שהוביל ליכולת השפעה. הוא היה יותר מבוסס על ההבנה שכל חלק בעם ישראל הוא חיוני, הוא חלק נצרך במארג הגדול. וכך הם היו צריכים מיזוג עדין של הקשבה ונחישות, של הובלה, וענוה אין-קץ. קרח בפלגנותו לא היה מסוגל להבין עדינות זו, וקרא לאחדות שוויונית, והוא בראשה (עם כל הסתירה הברורה הנובעת מכך). המפלה שדרכו היתה מפילה עלינו היתה מהרסת את האחדות העדינה והלא-פשוטה שנבנתה באותם שנות גדילה במדבר. וכך בסופו של דבר היה נצרך שדרכו תיפול לתהום ואורו נגדע עד בוא המשיח.

בימינו, נקודתם של משה ואהרן איננו גלוי לעין, אך אנשי קרח מרובים מדי. מדברים הם לעתים בשם האחדות אך אין להם את הענווה לומר – לי אין את כל התשובות. אין הם מבינים שלדעה ההפוכה יש לא רק מקום אלא חיוניות במהלך השלם של עם ישראל. ואם אמנם חלקים מהדעות והדרכים צריכים תיקון וזיכוך רציני, אין הדבר מונע את חיוניותם אלא קורא להקשבה וענוה בדרך. כל אחד ואחת מאתנו לא-שלימים, גם בתפיסות העולם שלנו. והעבודה מרובה ומסובכת, והרבה מהמחלוקות אינם לשם שמיים, והרבה מהמנהיגים אינם מבינים אחדות אמתית. וקרוב הדבר לומר – 'אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים'.

בעיקר הפרשה מעוררת תפילה – נצרכת ומידית – תפילה שה' יעורר אצלנו מנהיג אמתי, מלכות מושיעה. תפילה שנתמלא ענווה אמתית, ולדעת איך להשפיע ולהילחם על הבנותינו בלי להרוס, לחבל, או לגדוע את האור האלוקי שבדעות והדרכים האחרות. ותפילה וצעקה גדולה שדרכו של קרח ייטמן באדמה ולא ישפיע פירוד ומחלוקת פסולה בעם ישראל, ושה' יוריד את כל ה'מושיעים' הגאוותנים ויקיים בנו את תפילתו הלא-מכוונת של קרח: כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'.

שבת שלום חברים וחברות בקהילת ואני תפילה

רז