קץ חנוכה

ויהי מקץ חנוכה. ארוע מיוחד ונדיר הוא כאשר חג חנוכה נכנס, זורם, בוער לתוך שבת. בהבנה הפשוטה שבת זורמת ומזרימה לחנוכה – כל עניין נרות חנוכה מתעורר בגמרא מדיבור על נרות שבת, ובפנימיותן נרות חנוכה לוקחים את אור השבת לתוך החול, ומרחיבים אותו. נרות שבת מאירים ביום השביעי וכדי לראות את אורם חייבים אנו ליצור מרחב של קדושה, שבין היתר אוסר על הדלקתם בכניסת השבת. נקודה עדינה זו היא מכניסה אותנו לעומק האור של שבת, שמאיר בעולם אך באמת הוא מעין עולם הבא. ואנו צריכים לקבל את השבת, להפנים אותה ולבקש שוב ושוב –'פני שבת נקבלה'.

חנוכה שואלת את האור הזה, אור עולם הבא הגנוז לצדיקים, ומאירה אותו בתוך העולם הפשוט שלנו. אין איסורים, אין הגבלות, אין מרחב מוגדר של קדושה שצריך ליצור כדי לראות את אורה של חנוכה. הימים ימי חול, ובתוכם אור עליון גבוה מעל גבוה. והאור יורד מתחת לעשרה טפחים, שם דווקא עתה מצווה להדליק נרות. ואנו מצווים להדליק את הנרות – עוד ועוד – בחג עצמו. אין לנו רשות להשתמש באור, אך מותר וצריך להתעסק איתו ולהתבונן בו בלי פחד. אין קבלת חנוכה, ואין גבולות גזרה. וכך האור, לרגע של שמונה ימים, מצליח לחדור לעולמנו ה'נורמלי' ולהפוך אותו למרחב של הארה. וכך שבת הופך לחנוכה, שבע נהיה שמונה, ובשמונה הזה אפשר להאיר גם בחול.

וכך, אולי, נוכל לטעום השנה לא רק את ה'מעין עולם הבא' הקבוע של השבת, אלא גם את קץ הימים שחנוכה נוגעת בו תמיד.

אך השנה זכינו לחידוש מיוחד – האור של חנוכה מאיר חזרה אל השבת. רגעיו האחרונים של חג חנוכה – זאת חנוכה – הם כבר תחילת השבת, וכך שבת שנייה שאינה ממש חלק מהחג מקבלת מאורו. האור החוזר שהוא עניינו של חנוכה - אור של תורה שבעל פה שמאיר חזרה את אורו של התורה שבכתב, אור של צדיקים שמאיר את קריאתם 'מי כמכה באלים ה', אור של כל איש ואשה ישראלים שמחזירים את אור המקדש הגבוה מתוך ביתם הקט – האור החוזר מתעלה השנה ומחבר אותנו שוב לאור הישר, השמימי, של שבת.

ושבת, שתמיד משקיפה חזרה אל השבוע, הופכת למקבלת ומתמלאת אור גדול משמונה ימי העוצמה הפנימית. זו שבת אחרת, שתחילתה באור של חנוכה, ובסופה כבר נדע להחזיק את האור הגנוז בליבנו ובחיינו.

זוהי שבת מקץ. כמעט תמיד פרשה זו היא פרשה שקוראים בחנוכה, ויש בה הארות גדולות הקשורות לחנוכה. אך הקץ הגדול שהיא מאירה השנה היא מעבר לכך. קץ של דבר הוא רגע הסף שבו הדבר הופך למשהו חדש, אחר. הדבר הראשון השלים את ייעודו, והוא הגיע לשלב שבו הוא צריך להתהפך למשהו אחר. 'קץ שם לחושך' מוזכר בזוהר – זהו הקיצון של הרע לפני שהוא ייגמר. הקיצון הזה הוא קשה. אך יש קץ ימין (ימים) שבו העולם יבוא על תיקונו, שההתגלות תהיה יותר שלמה ומאירה מתמיד. כל הימים שלפניו מתכלים, ומתחיל אור חדש להאיר על ציון.

וכך, אולי, נוכל לטעום השנה לא רק את ה'מעין עולם הבא' הקבוע של השבת, אלא גם את קץ הימים שחנוכה נוגעת בו תמיד. אפשר יהיה, אולי, לטעום את האש וההתלהבות של העולם המתחדש, שאורו המלא גנוז לצדיקים לעתיד לבוא, אך כנראה שגם אנחנו יכולים לגעת, לראות, לטעום ולהתלהב ממנו גם אנחנו. וכמו יוסף, שכל טלטוליו הקשים, ובית הסהר הארוך שבו היה נתון, נהפכו בין רגע לאור חדש, של מלכות, של השפעה, של אפשרות להיות צדיק גוזר והקב"ה מקיים, של מתקן את חייו וחיי אחיו, גם אנחנו חולמים ויודעים שיש סיפור אחר, חדש, שאנחנו מחכים לו.

יוסף היה צריך לחכות עד ה'מקץ שנתיים ימים' בשביל לגעת באור החדש. יש השלמה של חיים וסיפורים שצריך לעבור כדי להיות מי שהוא באמת. וגם אנחנו, המצפים לישועה, יודעים בעומק ליבנו שאנו מחכים לקץ הימים, להשלמה של כל התיקונים והזמן שיכשירו אותנו להיות מי שאנחנו באמת. חנוכה היא סוג של טעימה, של התחברות לאור העתידי הזה של כל אחד ואחת מעם ישראל, 'עמך כולם צדיקים'. אבל עכשיו 'מקץ חנוכה', במקום 'לחזור לשגרה' ולנסות לזכור חזק את האור של חנוכה כדי שרישומו ישפיע עלינו, קיבלנו שבת מאירה מאור תחילת הגילוי של המהפך. וממהפכו של יוסף מקבלים אנו גם הרבה אור, בנוי על שבוע שלם של 'מוסיף והולך', של התגברות אור פנימי, של להודות ולהלל על נסים יום אחר יום.

ואת תאורו של שבת זו – שבת מקץ – אני מושך בתפילתי אל הרבה רבדים של חיינו המשוועים למהפכה, לתיקון, להארה. כל עולמנו היה מטולטל בחודשים האחרונים, ולעתים אני חרד שאת רושם המהפכה ולימודיו נשכח במירוצינו 'לחזור לשגרה'. אני יודע ומאמין שה' מניע את העולם קדימה, אך את חלקינו בתנועה הזו צריכים אנו לבטא מתוך עצמותינו הפנימית. ובאה שבת זו להאיר לנו על תחילת הקץ, תחילת תהליך המהפכה. כל כח הגבורה של חנוכה מתנקז לתוך התעלות שנייה אל השבת – הפעם להתעצם ולהתחזק לקראת קץ החושך ותחילת האור.

ותהליך זה יקרה על כל רבדי החיים שלנו. אך נקודת האור המרכזית שאני מתמלא תפילה ואמונה מתוך הארת השבת הזו – האפשרות לחזור לאחדות, לאהבת ישראל, לאהבת אחים, להבנת הייחודיות של 'גוי אחד בארץ'. ומתוך כך אפשר יהיה לכבוש את הרעב – הפיזי והרוחני – ולקבל שפע גדול. עם ישראל יאיר שוב את אורו אל העולם, המצרַים שבו אנו חיים, ושבע שני הרעב ייהפכו לאור גדול. ואם אמנם התהליך הוא לא פשוט, כמו שהיה עם יוסף ואחיו, מתפלל אני רק להתחיל בתהליך, ולהיות מוכן לעבור את הטלטלות בשביל האור הנכסף.

לגלות את הקץ, לא במובן של לדעת את כל מה שיקרה, אלא במובן הפנימי של גילוי הרגע שבו אפשר יהיה להתחיל להתהפך – זוהי תפילתה של השבת הזו, מקץ חנוכה.

והנה עומדים אנחנו, בשלהי אורו של חנוכה, מחכים לקץ, מצפים לישועה ולגלות את תפקידנו אנו בתוכה. ובאור שבת גדולה זו, שמגיעה במפתיע מתוך אורה של חנוכה, מקווה אני להבין את גודל הקץ ולהתבטל אליה, כדי שאוכל, שנוכל כולנו, להשיל את הצללים והקליפות ולראות שוב את אור השבת – אור מתוך אור ולא מתוך חושך, נרות חנוכה שמובילים אותנו שוב אל יום שכולו שבת.

בעזרת ה'.

שבת שלום

מקץ חנוכה שמח.

רז

שבת שלום, חנוכה שמח, רז