רוצה לגשת

הייתי רוצה לבכות.

קראתי על יוסף כשהוא בכה, נשבר, התוודע, התוודה אל אחיו.

גם אני הייתי רוצה.

קראתי על יהודה ניגש, נרגש, לוקח את הסיכון.

גם אני הייתי רוצה.

קראתי על יוסף ויעקב, על חלום שנחלם, נגדע, נשבר, ושב לתחיה. קראתי את המשפט "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך", וגם אני רוצה להגיע לרגע שיהיה שווה את כל החיים שלי.

לפרוץ בבכי בלי חשבון, לזרוק את החיים בתפילה, בתחינה, בלי לדעת מה ייצא מזה, לשחרר לרגע את השליטה למען מישהו שאני אוהב, לו אני ערב, רוצה להתקרב.

להידחף אל הקיר עד שאין ברירה וחייבים להיות אמיתיים, וצריך לבחון אם באמת אני סומך על ה' ברגע האמת. לשחרר את התפיסה ולקחת אחריות.

הייתי רוצה.

אך קודם אני צריך להאמין ש"ויגש" מדבר אליי, עליי. שיהודה ויוסף אינם דמויות בסיפור מהעבר, גיבורי-על בעולם שאנשים יודעים לפתוח את הלב. לא רק שהפרשה קוראת לי לגשת אל ה', אל עצמי, אל מה שמפחיד אותי ומקשה עליי – היא קוראת לי לגשת אליה, להיפתח אליה, 'גשו אלי', היא אומרת, ומאמינה בנו שנשמע אותה באמת.

הייתי רוצה שייפתח אצלי הרצון לגשת לפיוס. פיוס בין כל חלקיי ומידותיי ודחפיי. פיוס בתוך המשפחה, פיוס עם הדתיים, פיוס עם החילונים, פיוס עם אלה שמסכימים איתי אך אינם חיים את זה בשלמות, פיוס עם אלה שנראה לי שהם טועים במחשבה ובדרך. פיוס (וזו קשה מכולם) עם מה שה' עושה בעולם.

קודם אני צריך להאמין שאני בן-יהודה, ושאנחנו, עם ישראל, באמת יהודים. ובאמת אנו בני יוסף שכבר לא יכולים להתאפק.

כי כשאני מסתכל בכנות – כמה אנו מאופקים. כמה אנו גאים ביכולת להחזיק בפנים ולעמוד מול הקשיים. זאת נחשבת גבורה אצלנו. ובאמת ברוב הדברים זאת הדרך האצילית והנכונה – להתגבר, להתאפק, להמשיך בדרך. אבל יש רגעים, ובעיקר בינינו – בתוך עם ישראל – ובעיקר כאשר צריך באמת לקחת אחריות, ולהיות שם אחד בשביל השני, ובאמת כאשר הדרך שלנו תלויה בדבר. יש רגעים שצריך לגשת.

חז"ל אמרו: 'ויגש' לשון מלחמה. 'ויגש' לשון פיוס. 'ויגש' לשון תפילה.

ואולי בשבילי, בשבילנו, צריך להתחיל בסדר הפוך.

הייתי רוצה לגשת לתפילה. באמת לעמוד מול, ביחד עם ,בקשר עם ה'. הייתי רוצה לומר את המלה 'אתה' בכוונה. את ה"ויגש" הזה אני רוצה כל יום, בכל עת.

ומתוך ההגשה הזו, מתוך הקרבה הזו, שעליה רצוני לא מוגבל, הייתי רוצה שייפתח אצלי הרצון לגשת לפיוס. פיוס בין כל חלקיי ומידותיי ודחפיי. פיוס בתוך המשפחה, פיוס עם הדתיים, פיוס עם החילונים, פיוס עם אלה שמסכימים איתי אך אינם חיים את זה בשלמות, פיוס עם אלה שנראה לי שהם טועים במחשבה ובדרך. פיוס (וזו קשה מכולם) עם מה שה' עושה בעולם.

ואולי, אם יכולתי לעשות זאת, הייתי מוכן לגשת למלחמה. לא רק המלחמה שבאה כאשר מישהו מאיים על חיי, אלא מלחמה על האמת והיושר, ובעיקר בעיקר – מלחמה על האהבה. לא לוותר על מי שאני אוהב, ולא לוותר למי שאני אוהב.

התורה מספרת לי – יש חיים כאלה. היה פעם 'ויגש' שהפך את הצרה לישועה, את הניתוק לקשר, את הגלות לדרך לגאולה. ואם היה פעם, אני רוצה להאמין שאפשר שוב. ושוב. ושוב.

וזה בכל הרבדים, בכל חלקי החיים והנשמה והחברה. מהדברים הקטנים – הדברים שאנו מפחדים לומר, הקרבה שאנו יראים ממנה ולכן לא מעיזים לפתוח קשרים בינינו – בינינו לבין ה', לבין בני הזוג שלנו, לבין היריבים שלנו. ועד לתעוזות הגדולות – לאמונה ולתפילה, ולהתקשרות לארץ ישראל, ולעם ישראל, ולעולם שבוראינו אהובנו ברא ברחמנותו הגדולה.

הייתי רוצה ללמוד את פרשת 'ויגש'.

הייתי רוצה שנלמד אותה כולנו.

הייתי רוצה שנהפוך תורה לתפילה, ושהשבת נתפלל על זה.

ואולי אולי כל המצרים שלנו, ארץ מצרים למינהו, יוכלו להפוך לארץ גשן, ארץ האהבה.

אני רוצה לגשת.

אני רוצה שניגש.

יהי רצון מלפני היחיד הקרוב והמתקרב שנצליח.

שבת שלום

רז