דרשן

לקראת יום הפטירה של ר' מנחם פרומן זצ"ל

ב"ה

מלים מהמגילה כבר מהדהדות אצלי בפנים. ובמיוחד כמה מהמלים האחרונות שלה. דורש טוב לעמו. זו מלה חזקה – לדרוש. ממי מרדכי דורש? מה הכוונה לדרוש? יש עוצמה במלים שבדרך כלל מפספסת אותי כי זה סוף המגילה, וכבר הגיע הזמן לשמוח ולרקוד. אבל עכשיו, כמה שבועות לפני, אני יכול לתהות על המלים. מה זה לדרוש טוב?

ובעיון אני מוצא שלשה מובנים, קשורים ושונים כאחד. הראשון הוא המובן העיקרי המשומש בימינו – לעמוד בתוקף על עניין ולא להירתע ממחשבות סותרות או ממניעות, אלא להמשיך ללחוץ עד שהטוב יבוא. המובן השני הוא מעולם הלימוד – לקחת נקודה ולפתוח אותה כדי למצוא את מה שטמון בה. התורה נדרשת, וכך הדרשנים הם אלה שלוקחים אותנו למסעות פיתוח המחשבות שלהם כדי להוציא עומק שהיה חבוי בה מלפני ששת ימי בראשית. והמובן האחרון הוא עוצמתי ולוחץ לא פחות, אך יש בה מן הענווה – דרישה מלשון חיפוש אחר דבר. לדרוש בשלום אדם הוא חיפוש ושאלה על שלומו. ובחיבור שלושת המובנים עולה לי הבנה מוארת יותר של מרדכי, ובעקבותיו של מה זה צדיק.

הוא נדרש לחיים לא-נורמליים, להיכנס לאזור המוגדר משוגע בחיפוש אחר תשובות חדשות לשאלה פשוטה קדומה – איך מביאים את הטוב? תנועות אלה הקנו לו מעמד של גבור אך לא רצוי לכל אחיו, של אדם גדול אך מוזר

יש שם חיבור של אש שדוחף אותו והוא אינו יכול לוותר עליה, ושל חיפוש אחר עומק ובקשה עמוקה למצוא את מקור הטוב להשפיע אותו. אין הוא יכול להסתפק בטוב שטחי, כי כזו אינה חזקה מספיק או אמיתית מספיק כדי להאיר את אורה אל מול החושכים האדירים. והוא נדרש לחיים לא-נורמליים, להיכנס לאזור המוגדר משוגע בחיפוש אחר תשובות חדשות לשאלה פשוטה קדומה – איך מביאים את הטוב? תנועות אלה הקנו לו מעמד של גבור אך לא רצוי לכל אחיו, של אדם גדול אך מוזר, ובעיקר חיברו אותו לחג שמסמל חופש , אהבה, ופראיות. טוב, אולי זו מלה חזקה. אך יש משהו מרתיע ומושך במרדכי היהודי. יש בו בקשה לגאולה. והוא עומד מול עמלק, ביחד עם אסתר המלכה, ובצורה חכמה ובפשטות, בתפילה עמוקה, ובמוכנות לצעדים לא רגילים – מעשים משוגעים, ומביא לעם ישראל בחזרה את תודעת החלום שלו. כך אמרו יוצאי שושן שחזרו לארץ ישראל ובנו את המקדש השני: היינו כחולמים.

וההתבוננות הזו מחברת אותי היום לרב מנחם פרומן זצ"ל. ביום הפטירה שלו (בשנה מעוברת - אחד מימי הפטירה שלו) אני חווה שוב את דרישת הטוב שלו, את חיפוש השלום הבלתי נלאה שלו. את השגעון ואת התפילה, את חיפוש העומק, ואת העמידה החזקה. הוא אמר פעם,בבדיחות העמוקה שלו, שהיתה לו מחשבה לעברת את שם משפחתו – שיקראו לו הרב פורים. ובעיקר חיבורי אליו היתה המשמעות החבויה של דרישה: הלימוד ההולך ומעמיק באור התורה – תורת משה, תורת ר' שמעון, תורת רבי נחמן.

כי באמת כל המובנים של דרישה שורשם במקום אחד. נשמה שמקושרת בעבותות אהבה – אל התורה, אל עם ישראל, אל האנושיות, אל הקב"ה. קשר זה אינו מניח לנשמה ומבעירה בה אש, של לימוד ואהבה וחיפוש האמת. והנשמה בתבערתה עולה ויורדת, מאירה ונשברת. וכמו מרדכי, ר' מנחם היה תלמיד חכם גדול, וכל דרכו היתה בלועה מהתורה. והתורה, למי שמטיל עצמו אליה, אינה מניחה לנו להשיבר בלי לקום, או לוותר על הדרישה, או לצמצם את אפשרות האור בכל חלקי החיים.

כמובן כל הקבלה כזו חשודה היא בדרשנות יתר. מרדכי חי בזמן אחר משלנו, והיה צריך לוותר על אשתו ומשפחתו למען עם ישראל. ואם יש דבר שלמדתי מר' מנחם הוא ההתעסקות והשיקוע באהבת אשתו ומשפחתו. זה היה יסוד חייו ונתן לו את הכח ללכת בכל דרכיו. אך לפחות נקודה אחת הוא ירש – הוא היה דורש טוב לעמו. כל שיעור החל בלימוד למען חולים, למען שמירה על עם ישראל, למען צה"ל ולמען השלום. והיתה גם בזמן הלימוד אותה תפילה סמויה. כי רבי נחמן לימד שצריך לעשות מהתורות תפילות, וכך ר' מנחם היה עושה – מתפלל דרך הלימוד וכך מחבר את הלימוד שבדרישה אל הבקשה והחיפוש שלה. ובלבי יודע אני שהדרישה שלו לא נפסקת. עוד דורש הוא ולומד, ומבקש לחבר. אין אני מבין את משמעות המלים האלה כעת, אך אני יודע שר' מנחם נשאר דרשן עד היום.

ובפנימיותי שומע אני את דרישתו – ממני ומאיתנו. להפנים את האש, לדרוש בעצמי את התורה, את שלום המדינה, את הטוב של הדור החדש שלנו שאיננו יתום למרות שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים. וכמו כל ישראל, הוא מושיט לנו את מחצית השקל שלו ומבקש ממנו להשלימה, לתרום את חצי השקל שלנו, להשלים את מטבע האש של הדרישה.

וכמו תמיד כאשר אני מזכיר את הר' מנחם, המלים נגמרות לי. אינני יודע לאן הם ילכו, אך מקווה אני שאקבל את העזות לדרוש את החיבור – של כולנו - אל התורה, אל הטוב, אל רבי נחמן, אל מורי ורבי ר' מנחם, אל מרדכי היהודי. ומתפלל אני לראות את סוף הפסוק בשלמותו – ודובר שלום לכל זרעו.

שבת שלום קהילת ואני תפילה

רז