בין שני ראשי שנה: תשובה לחרפה

יש משהו בחורף שמעורר מחשבות על פוטנציאל, ומימושו - וחוסר מימושו. עולם החורף הוא עולם של 'חרפה', שחיצוניות העולם אינו מגלה את פנימיותו. בפנים, בלב החורף יתחיל השרף לעלות באילן, הזמן הוא זמן גדילה והתבשלות. אך בחוץ הכל קר ובלתי פורח. והחרפה הזו איננה רעה, אלא היא נותנת לדברים להתרקם בנסתר, בלי אפשרות לפגוע בהם, ובלי הפרעות. אך השאלה מנקרת – מתי הכח ייצא לפועל ואם בכלל. ובתוך ההתרחשות הגדולה, בשאלה זו עסוקה הבריאה בזמן הזה.

ויש בשאלה זו דבר נפלא ומכשול גדול. האור הגדול הוא השאיפה, ההכרה שיש בתוך כל דבר, ובוודאי בתוך האדם, הרבה מעבר למה שהוא. יש כח, פוטנציאל, גדול ממנו כולנו באים ויורדים לעולם. ואף אחד איננו מגשים במילואו את הכח הזה. אפילו אצל הצדיקים, האיר ר' נחמן, יש רוח דלעילא – עוצמת אור נשמתית שאיננה יכולה להופיע בשלמות בעולם. ההופעה בעולם היא חלקית, והמדד הגדול של הצלחת האדם איננה מדת ההתגשמות, אלא עד כמה מה שמתגלה, הרוח דלתתא, מקושר לרוח העליונה ויונק ממנו. ועבודתנו המתמדת היא להוציא לפועל מה שאנו יכולים, ולמלא את העולם באור המיוחד הניתן לנו.

ובלב תקופה זו, בין טבת לאדר, ישנו חודש מאיר, הלא הוא חודש שבט. ובהתחדשות כל חודש ישנה הארה של היכולת להתעלות מעל חושך העולם ולהאיר נקודה מתוך אורנו בה

אך עם השאיפה באה השפיטה, מבחוץ ומבפנים. הכיסופים הופכים לציונים, והשאיפה הופכת דין חזק. העולם, החברה, הסביבה מודדת את האדם על פי חיצוניותו. ויותר עמוק, במעמקי נפש האדם ישנו רושם עתיק מקולו של המלאך שקדם לאדם – 'אל תברא, כי הוא ייכשל'. בעולם המלאכים, כל מלאך נברא עם שליחות ויוצא לשליחות להצליח. המושגים של בחירה, של הסתרה, ובעקבותם היכולת להיכשל, אינם חלק מהשפה. וכך חלק מהמלאכים, כאשר שמעו על בריאת האדם, הביעו התנגדות. איך ייתכן לברוא יצור שבמהותו מלא כשלונות? כידוע, הקול הזה לא היה הקול המכריע. אך הֵדיו נותרים בבריאה, ובייחוד עמוק בתוך נפש האדם. לכולנו קול פנימי שמבטא את ההרגשה – המוצדקת - של חוסר מימוש. והרגשה זו מולידה אכזבה, בושה, תסכול ובהמשך דכאון וכעס.

וכך החורף הופך חרפה שאינה טובה, ועוד לפני שנראה באביב את מה שיוצא לפועל, ישנה תודעה מוסתרת של ציפייה לכישלון, כי כידוע הרוח העליונה, הפוטנציאל הגדול של החיים אינו בר-מימוש מלא. אפילו מה שאנו קוראים ירח מלא הינו חלק קטן מהמאור הגדול שהוא היה פעם.

ובלב תקופה זו, בין טבת לאדר, ישנו חודש מאיר, הלא הוא חודש שבט. ובהתחדשות כל חודש ישנה הארה של היכולת להתעלות מעל חושך העולם ולהאיר נקודה מתוך אורנו בה, וכך מבצבצת אורה של הלבנה מחדש. אך במיוחד החודש החבוי בלב החורף מאיר את הנקודה הזו ביתר שאת, ובתוך שבט ישנו ראש השנה. החידוש נהפך שינוי. וישנה התחלה חדשה מאוד, מקיפה ומאירה יותר מאשר בכל חודש.

בית שמאי ובית הלל שניהם ידעו כי זהו החודש לגעת בהתחדשות זו, ראש השנה של החורף, של פנימיות העצים, של הגדילה והצמיחה למרות החרפה הגדולה. אך הם חלקו באיזו נקודה בחודש הדבר מאיר. לפי בית שמאי, כבר בהארה הראשונה של שבט ישנו פנייה אל ההתחדשות הפנימית, למרות שעוד נכונו לנו שני חודשים של חורף. לתפוס את הנקודה הראשונה, החמקמקת-מה, היא חשובה לאדם ולעולם. השרף כבר עולה באילן, ואסור לתת אף שנייה לקול הפנימי להביע את תסכולו. בית הלל, לעומתם, הכירו שבעולם שלנו צריך איזה נקודת אור גלויה להיאחז בה. לא בצבוץ רגעי של הירח מאחורי ענני המטר, שייתכן שנראהו וייתכן שלא, יספיק כדי לגלות את ההתחדשות בתוך החורף. האילן, והאדם שהוא עץ השדה, צריך להרגיש את הירח המלא, שמאיר כל הלילה כדי לתפוס שבאמת החושך אינו המנצח. חייב אדם לראות רגע אמיתי בחיים שבו חייו האירו, ולבנות על נקודה טובה אמיתית, מפורשת ומגולה, ובכוחה להזכיר לעצמו כי חייו משמעותיים למרות הכל. וכך קבעו הם את ראש השנה בטו בשבט, ירח מלא של חודש החורף המרכזי.

ואם אמנם אנו, אנשי בית הלל, מבינים שהארתם של בית הלל יותר שייכת בעולם החשוך שלנו, בכל זאת נקודת חידושם של בית שמאי חשובה לנו גם כן. הרהור תשובה הוא גם נחשב לתשובה, גם אם הוא חולף. וגם אותו אפשר לתפוס אפילו אם הוא לא התגלה עדיין כמעשה שלם. ובעומק העניין נמצאים אנו בתפר בין שני ראשי השנה של שבט, וחשיבות הדלקת אור בחורף מאירה ביניהם.

ובזכות חיפושינו, והאור שה' ברא דווקא בזמן זה, נזכה אנחנו וחברינו להתחדש ולהסיר החרפה מעלינו, ולהשתיק את קול השפיטה אל מול השאיפה הגדולה, ונתינת כח והעצמה לפוטנציאל הטמון בתוך כל אילן ואדם.

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז