לקראת כלה

האמת היא שאינני יודע איך לכתוב על הדבר שאכתוב עליו. מצד אחד הנושא הוא אמת בהירה שכאשר היא תיכנס לתודעה היא תוביל אותנו לגאולה ממש. אך מצד שני, הוא קיצוני ואינטנסיבי מדי. ובכלל בעולם מפחיד להתבטא. היום, בעידן הגלובליות המיידית, הדברים מתעצמים שבעתיים. ניזונים אנו ממלים, מדיבורים שמימדם והשפעתם האמיתית מוכפלת. את שנאמר לא רק שאין להשיב, אין להשיב גם את השפעתו. וכך אמר ר' יהודה בגמרא, ור' שמעון בזוהר – וי לי אם גלינא [אגלה], וי לי אם לא גלינא. יש בגילוי אפשרות לנזק. אך יתרה מזו, יש גם עוצמות שאמיתות מביאים איתם, שעל אף האמת שבהם לא תמיד אנו יודעים אם העולם יכול לסובלם. ומה שנשאר לי זו תפילה (תפילה שראוי ללחשה לפני כל דיבור וביטוי) – יהי רצון בפני מקור העוצמות, שמלים אלו יהיו לטובה ולברכה, לאור לגאולה, ושכוחם יסייעו רק לטוב הכללי.

כי יש זיווג בין שני כוחות, נקודת חיבור בין שני דברים שנראים הפכים, וכוחם נובע מאור עליון אך ביטויים (הטוב והרע) חזקים מנשוא. ובאמת דבר זה נכון על כל זיווג, על כל חיבור – כמו שחז"ל אמרו – 'איש ואשה זכו – שכינה ביניהם. לא זכו – אש אוכלתן'. המאמר מבוסס על האותיות של איש ואשה – שההפכיות שלהם מתבטאת ב-י' וב-ה' וביחד מתחברים לשם השכינה. אך אם השכינה אינה נמצאת – נשאר רק אש אש. אך כידוע לכולנו, גם אם השכינה נמצאת, ישנם האותיות אש אש. האש והעוצמה של כל נשמה אינה נעלמת כאשר היא מתחברת אל חלקה השני, אלא שהשכינה מאירה את האש באור של חיבור ואהבה וקדושה. ואת שני ההפכים עליהם רצוני לגעת קצת מאירים המלים של פסוק בפרשה – פסוק על מכת בכורות.

הדימוי של החופה משקף מציאות אחרת – כל חתונה מביאה איתה שלמות והאהבה, וביחד עם זאת את ההתבטלות. כי לחיות עם מישהו, עם מישהי, זה לקבל מאורם ומעוצמתם, גם כאשר הם שורפים אותנו.

מכת בכורות, ליל הקודש של פסח, ליל הסדר. לילה של הארה והשחתה, של גילוי עצום ושל מכה אנושה, של פחד וצהלה. ועל מכה זו אומר הקב"ה למשה – "ואחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה." גם מי שאינו מבין את פשט המלים יכול להרגיש את ההיקש, ההתנגשות, הצירוף של כלה וגרש. ישלח אתכם – יציאת מצרים, השחרור המיוחל שילווה בתפילה של פרעה: 'וברכתם גם אותי'. אך גם גירוש. חיבור (כלה מלשון חתונה) וגירושין. הארה ומוות. בלילה אחד, שמתואר בהגדה כלילה שבו "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה", נשברו המצרים במכה גדולה. על ההארה הגדולה מעידה התורה – "אני יוצא מתוך מצרים" (אני ולא מלאך, אני ולא שרף), אך גם מזהירה "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". יש בגילוי הזה סכנה עצומה. הוא ליל כלולות (כַּלָה) והוא ליל של סוף השעבוד (כָּלֶה). הוא אהבה ודין. אמנם היתה לנו שמירה בלילה הזה – אך גם היא לקחה ביטוי מזעזע – הדם על המשקוף.

הדברים מחלחלים לתודעה לא רק שכלית אלא גם חושנית. התמונה של דם על המשקוף, של בכורות מתים, של הארה גדולה - מעלים בדמיוננו רגשות של עוצמה ופחד בו זמנית. החיבור בין הגילוי לדין, בין ההארה והקירבה הגדולה לבין הכליון, מתבטא אצל חז"ל בהרבה מקומות ודרכים. שניים מהם שמובעים בתודעה – ימות המשיח, עליהם הגמרא אומרת 'שיבואו ותן לי לא לראות', ובמושג שמעסיק דף שלם בגמרא: ייסורין של אהבה. מי שקרוב אל ה' מקבל גם ייסורין שלעתים אי אפשר להסבירם. "את אשר יאהב ה' יוכיח".

וכמובן שהדבר משתלשל גם בקשרים שלנו עם אנשים ועם העולם בכלל. קירבה מולידה אינטנסיביות שגם שורפת. בגמרא אף יש תיאור של עולם הבא, בו לכל צדיק יש עולמות שלו וכל אחד "נכוה מחופתו" של צדיק אחר. כי כולנו בשורשינו אש, ולהתקרב לאש זה להיות פתוח לחוות מחומו ושריפתו. והדימוי של החופה משקף מציאות אחרת – כל חתונה מביאה איתה שלמות והאהבה, וביחד עם זאת את ההתבטלות. כי לחיות עם מישהו, עם מישהי, זה לקבל מאורם ומעוצמתם, גם כאשר הם שורפים אותנו. לכולנו יש מצרים שצריך להישבר, ונקודת ישראל שכדי לגלותו ולגאול אותו צריך להיות מוכן להתבטל.

אפילו במלה כלה עצמה ישנם שני צדדים אלה – תכלית והשלמה ומן העבר השני כליון. ובמשך הדורות, בכל הסיפור הארוך של עם ישראל שנכנס ויוצא ממצרים ללא הרף, הגאולה מותנית במוכנות להיכנס לאותה מערכת של קשר אינטנסיבי, על סף הכליון. ובפנים בתוך תוכנו מקרקרת השאלה – מה התורה במהלך הזה? למה? החיים האלה, חיי ליל הגאולה, דורשים וכואבים, מוארים ומדהימים. ומה שכל זוג עובר לפני מפגשם וחתונתם, מה שכל נשמה עוברת בדרכה אל תכליתה, מה שדרוש מאיתנו עד שפרעה באמת יוציא אותנו בבקשת "וברכתם גם אותי" – כלם מקבלים כוחם מההבטחה הגדולה שה' הבטיח לנו עוד לפני הלילה הגדול – "החדש הזה לכם ראש חדשים". ההתחדשות שמפכה בתוך כל חשך, הלבנה שמאירה על רקע השמים הכהים של הלילה – אלה מאירים את כל מהלך הגאולה הסוער והעוצמתי. בתוך כל הייסורין יש אהבה, בתוך ה'צל של הצואה של החמור של משיח' מתחבאת הגאולה המחדשת. וכאשר פנינו אל ההתחדשות, זה בעצמו הוא 'ראש חדשים', תחילת ההארה.

והשאלה אינה מרפה – מאיזו סיבה מובנים הם חיינו בצורה זו? מה האמת שבכליון המלווה את התכלית? אך לבי מתחזק ומתנחם בדרך הלא ברורה, אותה ביטא משה רבינו לפרעה – "ואנחנו לא מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה". והחיזוק מגיע מהעובדה שהתורה אינה מסתירה, אלא מתפארת בהארה הגדולה שאיננו מבינים. וביסוד, בעומק הלב, נזכר אני בעוד משמעות של אותו שורש שמכוונת אותי אל העבודה האמיתית. כליון עיניים, געגוע, ציפייה לישועה. ובכל שבת נזכרים אנו – "ויכל אלוקים ביום השביעי". השבת מלאה היא בגעגועי ה' ובכך נשלמת הבריאה.

ואולי אולי נזכה לקיים את אותו משפט ששמעתי מהר' שלמה בלילה הראשון שפגשתי אותו: כמה אתה מתגעגע למישהו כאשר הוא לא נמצא – זה חמוד. אך כמה אתה מתגעגע כאשר הוא כן נמצא? ואולי אם נתגעגע ונצפה מספיק, נוכל למלא את העולם במציאות של גאולה, ולא רק לחכות לו כאשר הוא לא נמצא. וייסורינו ייהפכו לאהבה גדולה. אמן

שבת שלום חברי וחברות קהילת ואני תפילה

רז