ישראל אשר בך אתפאר

ב"ה

הלב שלנו נמצא עכשיו, בפרשה הזאת. היא הפרשה שבה נולד שמנו, ואיתו הגיעו כמה יסודות שנשארו איתנו מאז ולעד. לא כולם נעימים לנו, ולא כל מה שיש בדי.אן.איי שלנו נותן לנו לישון בלילה. אדרבה, חלק מהיותנו ישראל היא העובדה שאנחנו יודעים להתמודד עם כוחות עצומים – בפנים ובחוץ. אך במאבק הזה מגלים אנו את שורשינו, שנמצא הרחק מעבר.

ואולי כדאי להתחיל בגנאי ולסיים בשבח, כדרכנו בפסח. אך באמת לא ברור מה הגנאי ומה השבח. למשל, יש בקרבנו כוח אחד שנקרא 'יצאנית'. כך נקראה דינה, וכך נקראה לאה. אצל לאה הדבר הוא בקדושה הגמורה, ואצל דינה... אך הרצון הזה לצאת, לתקשר עם העולם מבחוץ במחיר אפשרי, לחפש חיבורים בעולמות שאינם נקיים לגמרי אינו מושרש רק בלאה אלא דווקא... ביעקב. 'וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום'. התאור הנרחב של מקומו של עשו, כמו התאור הגדול מאוד של משפחתו וצאצאיו בסוף הפרשה, מאירים לנו את גודל החושך השורה שם, במקום האדום האדום הזה, מקום השעירים והשדים. ובפליאה רבה מגלים אנו שיעקב שולח לו, ומנסה להתפייס ולהתחבר עמו.

ישנו גם צד פנימי עמוק של ישראל שיודע להיכנס פנימה ולהפרות מבפנים את החיים ואת העולם

הפלא מתרחב במפגש עצמו – כי יעקב אינו מסתפק בשליחת מתנות, ולא בהשתחוויות המרובות אליו, אלא מצהיר בפניו – 'ראות פניך כראות פני א-לוהים'. מה שנראה כהגזמה עצומה זו אינה רמאות אלא מהלך עמוק שנוגע לעצמותו של יעקב – החיבור לעולם החושך כדי לגלות כי 'אכן יש ה' במקום הזה'. ה'יצאניות' הזו מלאה סכנות ומחירים שהעלו אצל יעקב עצמו הרבה חששות. אך בסופו של דבר, 'בידוע הלכה עשו שונא ליעקב, אך באותו רגע נכמרו רחמיו', ולבו נפתח. יש כוח במהלך הזה כדי להפוך את הרע הגמור ללב פתוח.

לדרך זו יש מחירים כבדים לעתים, כמו אצל דינה שכל סיפור שהייתה בשכם הוא מלא כאב ובזיון. האונס שלה, היחס המבזה של שכם ואביו אליה ואל משפחתה, כאילו אפשר לקנות אותם, ומאידך חושך הדין הגדול שנמצא בשמעון ולוי, שהגנו על כבוד אחותם ברצח עיר שלמה, הם תוצאות ישירות של החיפוש לצאת מהגבולות. ולולי חז"ל היה נראה מסיפור זה שנקודה ישראלית זו היא פגומה. אך במדרש פלאי, מפנים החכמים אצבע אחראית דווקא על יעקב עצמו, שמנע מדינה לצאת החוצה במפגש עם עשו. תנועת ההגנה הזו, שנבעה מצד אחר שבתוכו – צד השמירה והיראה, היתה נראית כמובנת בהתחשב באישיותו של עשו. להחביא אותה בתוך תיבה כדי למנוע את חילולה נראה כמעשה לא רק הגיוני אלא קדוש. אך חז"ל מעירים שדבר זה מנע תיקון אפשרי של עשו, שבחיבורו אל דינה אולי היה יכול להיתקן. ועל 'פשע ' זה נפל על המשפחה כל הסיפור הקשה בשכם.

בחיבור העמוק הזה, שיעקב-ישראל יודע וחי איתו לתמיד, בשבת הזו נמצאת כל האמונה שלנו.

כדי להבין מדוע דינה דווקא יכלה לתקן את עשו צריך עומק גדול, אך ברור דבר אחד. נטייתה של דינה לצאת ולהתחבר למקום החשוך אינה פסולה, אלא אולי אפילו מבורכת. במעמד מסויים היתה יכולה תנועה זו להביא גאולה גדולה. זהו חלק מנקודת ישראל המתגלה כמעט בכל חגינו, ובמיוחד עתה באורו של חג החנוכה, בו האור כובש את החושך דווקא בלילה, ביציאתו של האור החוצה. אך סיפור שכם מאיר לנו את הקושי הגדול הטמון בנטייה זו, ואת הסכנות שבה. כי באותו מאבק, בו נאבק יעקב 'עם אלקים ואנשים' ויוכל וכך 'קנה' את שמו ישראל, נפצע יעקב קשה. פציעתו בגיד הנשה מרמזת על פגיעה במקום הצניעות והיסוד, שם נפגעה גם דינה. וכך נקודה גואלת זו מהולה היא בקושי גדול ובכאב.

אך זהו רק צד אחד של ישראל. ישנו גם צד פנימי עמוק שיודע להיכנס פנימה ולהפרות מבפנים את החיים ואת העולם. בברכתו הגדולה בה קיבל את שמו ישראל מהקב"ה, אומר לו ה': אני א-ל ש-די פרה ורבה. שם זה – שד"י – הינו שם של צמצום (שאמר לעולמו די), של עצירה והתכנסות פנימה, וכמו שר' נחמן מלמד – שם של שבת. בכל תנועתנו להיות בעולם ולהיפגש איתו, לתקשר ולכבוש ולקבל ממנו, ליצור ולשכלל, חייבת להיות נקודת שבת בפנים – שעוצרת הכל, שיודעת פנימה שהכל בא ממקור גבוה עליון, שיכול לקבל את צמצומי החיים ולשבות איתם. אך ברכתו של ישראל היא שדווקא שבת זו, עצירה זו היא היא המפרה והמרבה.

בחיבור העמוק הזה, שיעקב-ישראל יודע וחי איתו לתמיד, בשבת הזו נמצאת כל האמונה שלנו. כל פעולה של יציאה, של חיפוש, של פריצה והרחבה – כולם תלויים בנקודת השבת, נקודת שד"י. כל המעברים שלנו – המדהימים והקשים, הגואלים והנפולים – כולם מתברכים מיסוד השבת שבנו, ובלעדיה כולנו כספינה מטולטלת בים, נפרצים והולכים בסערות הגדולות שחזקים הם מאיתנו. בחייו של עשו אין מנוח למרות גדלותו – 'יש לי רב' הוא אומר בידיעה שתמיד יש עוד. אך דווקא אחיו הקטן, ברגע ענוותנותו הגדול, מגלה את סודו הכמוס – יש לי כל. אמירה זו אינה באה מתוך הסתפקות במועט, או ויתור, אלא דווקא באמונה גדולה. אם ה' איתי, אם יש לי רגע של שבת – יש לי הכל.

כל מה שעברנו, מה שאנו עולים, גדלים, נופלים, נשברים, מתפתחים ומודהמים – הכל נמצא בפנים בתוך עומק נשמותינו בנקודה שאנו יכולים באמת לומר: שורשי הוא בה', נשמתי נחה כי אי אפשר לנתק אותה מיסודה העליון. ובעזרת נקודה זו כל הרצוא ושוב, כל מסעינו - עם לבן ועם עשו, עם האיש של הלילה, עם יצרינו האפלים ביותר – מסתכמים באמירה אחת: ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי.

ואלה השניים – יסוד היציאה וחיפוש האור בחושך ויסוד השבת, שהם באמת רק שנים מתוך שבעים הפנים של ישראל – מברכים אותנו השבת ומתפללים: לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך.

ונודה לה' גם אנחנו על ששמנו נקראים בשמו, וששם ישראל נקרא עלינו, ומבקשים אנו כל אחד ואחת בדרכם להיות נכללים ומבטאים את שורשינו בישראל. ונזכה כולנו לפני אלוקים.

שבת שלום

רז