ואני תפילה 

ולבל נטעה – משה רבינו הוא אדם עם חסרונות כמו כולנו. כך מאירה תחילת הפרשה כאשר יתרו חותנו יכול להאיר בכנות לא טוב הדבר אשר אתה עושה

כי לצאת מפרעה, לצאת ממצרים, לצאת ממלתעות היצר, אי אפשר בלי ברכה. אי אפשר שפשוט נרסק אותם ונברח. היצר הרע חייב להיכנע עד שהוא עצמו מבקש

גם אנחנו, בעת טלטול העולם, שבו יש שוועה עמוקה לחזור למה שהכרנו, ל'שגרה' האהובה, בכל זאת מתנוצצת לנו מנגינה של חידוש

ומכאן אני מתפלל, מבקש, מחפש את אותו כוח של הנשים העבריות, את חיוּת החיוֹת, כי גם אני רוצה לנהום ביער. גם אני רוצה לרגע לשכוח את שמי

אם לומר את האמת, יש בכל זאת קול אצלי בפנים שרוצה לשמוע את הגילוי של יעקב, שמתפלל שתוסר הסתימה, שהמחסום יורם ונוכל לדעת מה יקרה לנו

אנחנו כולנו, שרויים בתובנה מסודרת ומובנית ולא מחדשים את חיינו בצורה משמעותית, ומתוך כך התיקונים הם קטנים

וכך, אולי, נוכל לטעום השנה לא רק את ה'מעין עולם הבא' הקבוע של השבת, אלא גם את קץ הימים שחנוכה נוגעת בו תמיד.

את הסוד של דינה קשה להכיל בעולם הזה. המפגש איתו כנראה מועד לפורענות, כמו המקום בו הוא קרה – שכם. אך הסיפור המשיך הלאה וגם הוליד משיח

מדהים לחשוב שכל תפילותיו של יעקב על השמירה והברכה בדרכו, וברכתו של הקב"ה בחלום הלילה נהיו תלויים ברגע אחד של צניעות וענוה של רחל

הפוך בה והפוך בנו ונתהפך בך ורק אז נראה ש הכל בו יתברך

הרבה מחיינו 'מבוזבז' בהרגשה ריקה. יש כאלה שהחוסר-מלאות נמשך לשעות ואף ימים, אך באמת 'ריק' זה הוא חוויה משמעותית, אם נדע איך לחיות בה

מוצאים אנחנו את עצמינו כאילו מחוץ לתורה, לא מחוברים, ולעתים אף לא חיים אותה. אך גם בתוך חיים אלה יש תורה, סוד התורה, לבה הפועם שמסתתר פנימה

גם במלים בינינו, בין אדם לחברו, צריך הרבה עזרה ותפילה. לא תמיד דיבורינו מצליח להגיע מלב אל לב. ולמרות הבטחת חז"ל, גם על זה כדאי להתפלל

'מה שמו?', שואלת הנשמה הכבויה והנדחית, שפתאום עוררו אותה שוב אל הפוטנציאל הגלום בה. 'מה שמו'? שואל הרועה הנודד שפסיעותיו הובילוהו אל הר השם

למה לא אהיה יהודי ניגש נגיש מכיל סטירות סתירות נסתרות

החיבור לעולם החושך כדי לגלות כי 'אכן יש ה' במקום הזה' הוא צד אחד, ישנו גם צד פנימי עמוק של ישראל שיודע להיכנס פנימה ולהפרות מבפנים את החיים

כך הם גם כן חלומות. בדרך כלל הבשורה שבהם משקפת את התנועה המודעת שאנו לוקחים, ומעצימה ומבהירה את הכיוון שלקחנו במודע

כך בדורנו היה ר' מנחם זצ"ל, שלא פחד לצעוק, ולצחוק, ולקרוא בקול גדול – אש! אש! התנועה הזו לא היתה בסתירה לרוחב לב, לרוגע וקבלה וסליחה

דבר אל בני ישראל, קח דיבור אליהם, ויקחו לי תרומה, ויקחו את כל העולם הזה אל ה', אל ההר: כל הזהב. הכסף, הכיסופים. הנחושת, הנחישות

תן סימן שאוכל להכיר אבל לא להתנכר תן לי להכיר אבל לא כמו כף היד שלי אלא כמו ענן אהוב