ואני תפילה 

'מה שמו?', שואלת הנשמה הכבויה והנדחית, שפתאום עוררו אותה שוב אל הפוטנציאל הגלום בה. 'מה שמו'? שואל הרועה הנודד שפסיעותיו הובילוהו אל הר השם

למה לא אהיה יהודי ניגש נגיש מכיל סטירות סתירות נסתרות

החיבור לעולם החושך כדי לגלות כי 'אכן יש ה' במקום הזה' הוא צד אחד, ישנו גם צד פנימי עמוק של ישראל שיודע להיכנס פנימה ולהפרות מבפנים את החיים

כך הם גם כן חלומות. בדרך כלל הבשורה שבהם משקפת את התנועה המודעת שאנו לוקחים, ומעצימה ומבהירה את הכיוון שלקחנו במודע

כך בדורנו היה ר' מנחם זצ"ל, שלא פחד לצעוק, ולצחוק, ולקרוא בקול גדול – אש! אש! התנועה הזו לא היתה בסתירה לרוחב לב, לרוגע וקבלה וסליחה

דבר אל בני ישראל, קח דיבור אליהם, ויקחו לי תרומה, ויקחו את כל העולם הזה אל ה', אל ההר: כל הזהב. הכסף, הכיסופים. הנחושת, הנחישות

תן סימן שאוכל להכיר אבל לא להתנכר תן לי להכיר אבל לא כמו כף היד שלי אלא כמו ענן אהוב

ואז יצאנו. הזמן התחיל מחדש, ואנו גילינו כי אנחנו עם. אז יצאנו ונולדנו, כגוי מקרב גוי, כגמול עלי אמו

חלק מהביטול והאמונה, הקבלה האמיתית של מלכות ה' בעולם הוא גם לזרום ולגדול עם היציאה לפועל של כל אותם כוחות שנבנו לאורך זמן

ישנו 'ארץ זבת חלב ודבש' על שלל הברכות המוזכרות בה, אך המציאות שסובבת את האדם בגלות הוא 'גר הייתי בארץ נכריה'

כי איש אמת חייב לבחור, גם מול הפחד, גם מול ההבנה של כל הצדדים. וכאשר בוחרים, צריך ללכת עם הבחירה, ולקבל על עצמינו את תוצאותיה. או אולי יותר

וגם אם איני אותו איש שישב רק באוהל, ואם תמימותי למדה פרקים חדשים של חיים, ולבי יודע אהבה וכאב חדשים, בעומק נשמתי הנני אותו איש תם, רוצה עומק

כל דבר פונקציונלי במנורה אינו מתואר פה – מידות, סוג של שמן, גודל הפתילות. לא, מרכז העניין נראה שהוא – יופי. הדר, תפארת.

השבת היא גם יום פטירתו של מורנו ר' מנחם פרומן זצ"ל, שבתורתו ובחייו חיפש את ההמתקה, את הוצאת האור מתוך החושך, מבלי לוותר על חריפותו של הדין ו

ובלב תקופה זו, בין טבת לאדר, ישנו חודש מאיר, הלא הוא חודש שבט. ובהתחדשות כל חודש ישנה הארה של היכולת להתעלות מעל חושך העולם ולהאיר

אך לפעמים מעומס העבודה, מכבדות החומר, מלחץ העולם, אין רוח מספקת בתוך האדם להתרומם להקשיב אל בשורת הגאולה

השתחוויה, ביטול, מלכות – אלה הם דברים שיוסף חלם עליהם. והחלום היה אמתי. אך לכל אלה אין משמעות וחיים בלי שהם יבטאו איזה נקודת קרבה ועומק.

כל מלה, כל ברכה, כל רגע של תפילה הוא אחר, מיוחד ומשמעותי בפני עצמו. כמו רגעי החיים המשתנים המושפעים עלינו

הוא נדרש לחיים לא-נורמליים, להיכנס לאזור המוגדר משוגע בחיפוש אחר תשובות חדשות לשאלה פשוטה קדומה – איך מביאים את הטוב

ופתאום אני שומע בקול המגחך במז'ור האירוני בצחוק המשוגע הנופל על המטה המתגלגל על הרצפה את הניגון המזכיר את ייעודי בהשחתה הגואלת בחורבן המשיח